שיווי משקל

המסע לעבר האיזון בחיים

איזון חיים עבודה – האם יש דבר כזה?
עבודה מהבית

איזון חיים עבודה – האם יש דבר כזה?

הסתכלתי היום על לוח השנה וספרתי ימים, כי התקשיתי להאמין. 42 יום אנחנו פה. נותרו פחות מ-10 ימים עד הטיסה החזרה. בעוד יומיים אנחנו עוברים לבית הבא שלנו באי שיהיה ביתנו עד הטיסה חזרה לישראל. אשכרה ארזנו הערב מזוודה ראשונה שמתוכננת להישאר סגורה עד הטיסה.

סוג של הלם. זה אוטוטו נגמר, עד הקיץ הבא.

כל כך הרבה דברים עברנו פה. טיולים משגעים באינספור אתרים, ערים ומקומות, ימי רביצה בבית ובבריכה, ימי כיף משפחתיים, ביקור אצל הרופא, אפילו טיפול שיניים דחוף הספקתי לעבור כאן.

והנה, עוד רגע זה נגמר. הקיץ החלומי שלנו בטנריף. בניגוד לזנזיבר, הפעם לא ריחפה מעל ראשנו התלבטות גורלית ומשנה חיים. לא היינו צריכים להחליט מה לעזאזל אנחנו עושים עם עצמנו כשזה ייגמר. אנחנו יודעים מתי אנחנו חוזרים ולאן, אנחנו יודעים מה קורה בהמשך. התקופה שבילינו בזנזיבר הייתה מדהימה ומשמעותית מאוד עבורנו, ממש נקודת ציון בחיים, אבל החודש הזה כאן בטנריף, היה משהו אחר לגמרי.

במילה אחת? שחרור.

אנחנו מבקשים סליחה מראש – כי אנחנו ממש, אבל ממש אוהבים את המשפחות שלנו, את החברים את כל מי שמקיף אותנו בחיים שלנו בחברות ואהבה, לא יכולנו לבקש מסגרות חברתיות ומשפחתיות טובות יותר.

אבל החודש הזה היה מאוד משחרר.

יכולנו לבלות אותו בלהתרכז בדבר אחד – אנחנו. לא ה"אנחנו" האישי, אלא ה"אנחנו" המשפחתי. התא המשפחתי הקטן שלנו, שאם לומר את האמת היה די מגובש גם לפני כן, אבל מה שקרה כאן היה שונה מכל דבר אחר שעברנו כמשפחה לפני כן. לדעתי לפחות, במיוחד עבורי. לא היינו צריכים להתחשב באף אחד ובשום דבר חוץ ממה שנכון ונחוץ עבורנו כמשפחה, ובעיקר – לבלות זמן סופר איכותי משותף.

לצערי הרב, מאז שנולדו הבנות, אני מוצא את עצמי עובד יותר ויותר שעות. קרוב ל-6 שנים עבדתי בת"א בעודי גר בחדרה, מה שדרש שעות נסיעה ארוכות וגרם לי להיעדר מהבית כ-12-14 שעות ביום בממוצע. הייתי יוצא מהבית ב-6 בבוקר לפני שכולם היו מתעוררים, חוזר במקרה הטוב ב-7 בערב, ישר לארוחת ערב, מקלחות ושינה, לפעמים גם מאוחר יותר, ובדרך מפספס הרבה רגעים משמעותיים בחיים של הבנות שלי ובשגרת היום של החינוך והגידול שלהן.

לפני כשנתיים החלפתי מקום עבודה עם אג'נדה מוצהרת – להמשיך במלוא המרץ בפיתוח הקריירה שלי והתקדמות באפיק המקצועי בו בחרתי, לצד פינוי יותר זמן למשפחה והילדות שלי שלעיתים היה נדמה שגדלות כמעט בלעדי. אין לתאר עד כמה השינוי הזה היה משמעותי. לראשונה מאז שנולדו בנותיי מצאתי את עצמי נוכח בחיים שלהן באופן פעיל. נפרד מהן עם חיבוק ונשיקה בבוקר (ואוי ואבוי לי אם לא), נכנס הביתה ישירות לחיבוק גדול עם החזרה, כשעוד אור יום בחוץ, כשעוד יש זמן לעשות עוד משהו חוץ ממקלחת, חביתה וסיפור לפני השינה.

אבל זה לא מספיק.

כמה זה קלישאתי לדבר על התקופה הזו, על הגיל הזה, הגיל הרך שבו האופי והאישיות מתעצבים. להיות שם בנקודות החשובות, לחוות את הגדילה שלהן, את ההתפתחות, את הלמידה – את מי שהן עכשיו ואת מי שהן הופכות בהדרגה להיות. לראות את הבנות שלך הופכות מפעוטות לילדות. עם דעה, עם אופי, עם רצונות, עם הצלחות (וגם אי-הצלחות לפעמים) עם כישרונות.

לפני הנסיעה החלטנו שכדאי שהבנות ילמדו לשחות. בתור מישהו שאוהב את המים, את הים והבריכה וכל מה שקשור אליהם, היה לי ברור שזה "עלי". אחריות שלי שזה יקרה. אמנם רות ביררה, שאלה, מצאה את המורה המתאים והמקום ותיאמה, אבל לקחת אותן, להיות שם באופן פעיל, זה היה שלי, מהרגע הראשון. איזה חווייה נהדרת זו הייתה!

בזנזיבר הבנות הלכו לבית ספר בינלאומי. קצת לפני 7 בבוקר הפקדתי אותן בידי מנהלת בית הספר שהסיעה אותן לשם (מרחק 45 דקות נסיעה). ב-4 אחה"צ היו חוזרות. וגם כשהיו חוזרות, היינו כל כך טרודים סביב הדילמות הקיומיות שלנו שם, שהיה לנו קשה להתפנות נפשית ורגשית לבלות איתן בצורה מלאה ולתת את תשומת הלב הראויה ב-100% בזמן המשפחתי.

כן, היו לנו חוויות משפחתיות נהדרות, כל השהייה שם הייתה גדושה בהתמודדות משותפת עם אינספור אתגרים ויצאנו משם מגובשים מאוד, מחושלים מאוד ועם גישה חדשה ורעננה לחיים.

אבל פה בטנריף? פה זה כבר היה אחרת. אחרי ניסיונות נואשים לאתר מסגרת מתאימה לתקופה הקצרה (יחסית) שאנחנו כאן, הבנו שזה לא ריאלי. אין מסגרת שיכולה להתאים לכך. התלבטנו מה לעשות ובסופו של דבר החלטנו – על הנסיעה לא מוותרים, אבל על המסגרת כן. לא נתעקש על זה בכוח. יחד עם זאת, זה דרש לעשות סוויץ' מנטלי משמעותי. הבנות יהיו צמודות אלינו 24/7, מרגע שהן קמות ועד שהולכות לישון. אין בייביסיטר, אין סבא וסבתא או דודים, אין חברים ואין בית ספר או קייטנה. להן יש אותנו ולנו אותן.

נשמע הזוי, נכון? שאשכרה צריך להתכונן לתקופה כזו שבה אנחנו צפויים לבלות 100% מהזמן שלנו עם הילדים. אנחנו כל כך לא רגילים לדבר הזה במציאות המוטרפת של החיים. זה לא פלא שהורים רבים מאבדים את שפיות דעתם בחודשי הקיץ או בחופשות ארוכות. מה לעזאזל עושים עם הילדים כל כך הרבה זמן ביחד???

ואם זה לא מספיק, הרי אני לא בחופשה, אני עובד בהיקף משרה מעט נמוך יותר, אבל עדיין עובד כ-7-8 שעות ביום. משימות שדורשות תשומת לב וריכוז, שיחות סקייפ ושיחות ועידה שדורשות אפס הפרעות רקע (זה לא אשמת הלקוחות שאני עם הילדים בחו"ל כרגע) ותפוקה מקסימלית. ובמקביל, רות עצמאית, יש לה עסק משלה לתחזק ולתפעל, יש לה משימות, עבודה, שיחות מכירה לבצע. ובין לבין – יש שתי ילדות חמודות ומקסימות שזקוקות לתעסוקה ותשומת לב.

אז איך עושים את זה?
איך מעבירים חודש שלם צמודים לילדים?
ומה זה באמת אומר איזון חיים/עבודה?

בתור התחלה הבאנו איתנו כמות אדירה של חוברות עבודה מכל הסוגים – חשבון, עברית, אנגלית, צביעה וציור (תודה לסבתות שעזרו ותרמו חוברות משלהן). צבעים, טושים, לורדים, עפרונות, עטים, דבק. כבר מהשבוע הראשון דאגנו לייצר לבנות שגרת בוקר. כשאבא ואמא עובדים – גם הן "עובדות". יש לציין ששתיהן סקרניות ואוהבות ללמוד, ולמרות שהיו רגעים שזה דרש קצת עבודה מאיתנו, מרבית הזמן הן בילו שעות רבות בהנאה רבה במילוי החוברות שלהן.

עושות חוברות במרפסת

בנוסף – הבאנו כמות נאה של ספרים, בובות ובעיקר משחקי קופסה שהבנות מכירות ואוהבות – טאקי, "חלומות", דאבל, מנקלה ואפילו משחק חביב בשם "דודה יוגה" עם תרגילי יוגה ייעודיים לילדים על כרטיסים צבעוניים ומאויירים (ותודה למרטה, חברת של רות, על המתנה המגניבה הזאת).

שעות הבוקר הוקדשו, לצד העבודה שלנו, לעבודה אישית שלהן על החוברות שלהן, ציור, יצירה ומשחק. אחת לכמה ימים רות ניצלה את שעות הצהריים המוקדמות ללכת איתן לסופר, לטיולים וסיורים רגליים בסביבה הקרובה, לסידורים שונים או אפילו לביקור מוקדם בבריכה, בהתאם לעומסי העבודה שלה, שכן העבודה שלי דרשה זמינות רציפה יותר בשעות הבוקר.

הבנות זכו לראות את שני ההורים שלהן עובדים. ממש לחוות את זה. אם קודם לכן מקום העבודה שלי היה איזה מקום מוזר שאני הולך אליו בבוקר וחוזר ממנו בערב, הן קיבלו פתאום הצצה לשגרת היום שלי. הן הציצו בסקרנות במסכי המחשבים, התעניינו ושאלו וגם למדו להבין שיש זמנים שבהן הן חייבות למצוא תעסוקה ואסור להן להפריע.

אני מרשה לעצמי להגיד, שזה מסוג המצבים שגורמים לנו להיות מאוד גאים בעצמנו כהורים. אם יש יכולת שאנחנו שמחים שהצלחנו להקנות לבנות שלנו, זו היכולת להעסיק את עצמן במשחקים משותפים (וגם לא משותפים), לעיתים אפילו למספר שעות, ללא כל התערבות מצידנו, בלי ריבים ובעיקר בלי בהייה מתמשכת בטלוויזיה תוך כדי שריפה איטית אך עקבית של תאי מוח.

הבנות משחקות בבית

הבנות משחקות בחדר

בצהריים ארוחת צהריים משותפת, לאחריה זמן טלוויזיה קצוב – ואז הגיע הזמן המשפחתי. לפעמים הלכנו לבריכה, לפעמים בישלנו, שיחקנו, סידרנו או הלכנו לבילוי משפחתי אחר – מיני-גולף, באולינג, יריד אמנים או דברים אחרים בסביבה הקרובה שלא דרשו נסיעה ארוכה.

את סופי השבוע כמובן שבילינו בטיולים לאורכו ולרוחבו של האי, אבל בנתח המרכזי של הזמן, ימות השבוע, שגרת יום ושבוע הלכה ונבנתה לה. שגרה נעימה. שבה אנחנו ביחד, כל אחד בענייניו, אבל ביחד. רואים אחד את השני, מסוגלים לדבר, לראות, לשמוע, להבין. חיים.

קל לטעות ולעשות את ההפרדה ששעות הבוקר היו מוקדשות לעבודה והצהריים לזמן איכות משפחתי, אבל בעצם – גם שעות הבוקר היו זמן משפחתי. פשוט אחר. כי אנחנו עדיין ביחד. הבנות היו צריכות להבין, אמא ואבא צריכים גם לעבוד. למה? כי מה לעשות, החיים עולים כסף, לנסוע לטנריף עולה כסף, לבלות ולטייל וליהנות עולה כסף וגם לאכול ולשתות זה לא בחינם.

ועכשיו מה זה השטויות האלה איזון חיים עבודה? העבודה היא חלק בלתי נפרד מהחיים. היא חייבת להיות, היא לא משהו נפרד, זה לא מילואים שיוצאים לאיזה בועה לתקופה ואז חוזרים. זה שגרת היום, זה איתנו כל הזמן, בין אם עבורי כשכיר או עבור רות כעצמאית.

שנים חשבתי שכל מה שחסר לי בחיים זה יותר "איזון חיים/עבודה", או כמו שכותבים בלעז – Work/Life Balance, אבל זה בולשיט אחד גדול. מי שמנסה להשיג דבר כזה, כאילו החיים שלו והעבודה שלו הם שני דברים נפרדים, יבלה את החיים בתסכול מתמיד.

הגעתי להבנה שהחוכמה האמיתית היא לא איזון חיים עבודה, אלא שילוב חיים ועבודה. אנחנו עובדים בשביל לכלכל את החיים, זה נכון, אבל גם בשביל להזין את עצמנו. רוב האנשים, גם אם הייתה להם כמות אינסופית של כסף, היו מתקשים לשבת באפס מעשה כל יום. זה אופי האדם, לדעתי לפחות, להיות בעשייה, להיות בתנועה. תנועה היא חיים, עשייה היא חיים ולכן גם עבודה היא חיים.

ואני חושב שלראשונה בחיי, הבנתי את זה והצלחתי להגיע למצב שאני חי את זה. העבודה והחיים שלי, הם הולכים ביחד, שזורים אחד בשני, קשורים אחד לשני, מזינים אחד את השני. הבית תומך בעבודה, העבודה תומכת בבית. יש הדדיות וסינרגיה מלאה בין השניים. הנסיעה הזו לטנריף, תוך פרגון מטורף מצד הבוס המדהים שלי (אורטל, אתה מלך, כפרה עליך), היא חלק בלתי נפרד מזה.

יש ימים שאני עובד עד צאת הנשמה. יש ימים שאני יוצא מוקדם בשביל לקחת את הבנות לשיעור שחייה, לאסוף אותן מחברות או להגיע לפעילות בבית הספר. יש חודשים אינטנסיביים, ויש נסיעה בקיץ לאי באוקייאנוס האטלנטי.

גם כאן, יש ימים שאני מסיים לעבוד "בזמן" ויש ימים שיש לי משימות דחופות או דברים שחייבים להתבצע, שיחות שצריכות להתקיים ודורשות ממני יותר שעות מהמתוכנן. זה חלק מהחיים!

זו הנקודה שאני חותר אליה. זה סוג של "זן" מבחינתי, להיות במקום הזה. יש עוד דיוקים לעשות, תמיד יהיו, אבל אני פתאום מרגיש שהחיים שלי עגולים יותר. לכל החלקים יש מקום בתוך שלם גדול יותר שהוא החיים עצמם. עבודה, משפחה, כולם חלק מאותו מכלול.

אני שמח על ההזדמנות להבין את השיעור החשוב הזה. אני גם שמח שהשכלנו והצלחנו, רות ואני יחד, לייצר את התנאים שאיפשרו לכל זה לקרות. ואני שמח שהתובנה הזו לא הגיעה בדיעבד, בגיל מבוגר, אלא עכשיו, בזמן הנכון והקריטי כל כך בחיים של כולנו.

שיט לחופי Los Gigantes

אור

דילוג לתוכן