שיווי משקל

המסע לעבר האיזון בחיים

איך זה מרגיש כשחלום כמעט מתגשם. אבל רק כמעט
כוס קפה מול ים טורקיז

איך זה מרגיש כשחלום כמעט מתגשם. אבל רק כמעט

חודש לתוך ההרפתקה שלנו בזנזיבר, והגענו לנקודת ההכרעה. הגיע הזמן להחליט האם הפיילוט הוכתר בהצלחה ואנחנו נשארים כאן להמשיך ולהגשים את המטרה לשמה הגענו, או שמיצינו את הניסיון וחוזרים לארץ.

בנסיעה לכאן הוצבו שלוש שאלות, שעליהן רצינו לקבל תשובה לפני שאנחנו עוברים לכאן בצורה מלאה לתקופה ארוכה, שלושה מבחנים שהצבנו לעצמנו, שמעבר מוצלח שלהם אמור להוביל אותנו להישאר כאן לאורך זמן.

המבחן הראשון: האם נצליח להסתגל לחיים כאן?

כל מיני קשיים ואתגרים חיכו לנו כאן. בכל זאת, מדובר במדינת עולם שלישי, מדינה אפריקאית עם תשתיות רעועות, בה האנגלית אינה שפה שגורה ויש בה עדיין אנשים שחיים בבקתות בוץ ללא שום חיבור למים זורמים, ביוב או חשמל.

החשמל כאן אינו יציב ומתנתק לשעות ארוכות ולעיתים קרובות, אין אספקה סדירה של מים לבית, האינטרנט חלש ומקרטע לפרקים. הכבישים הסלולים רעועים, ובאיזורים רבים אין דרכים סלולות כלל.

אין לנו אספקה שוטפת של מים זורמים לבית, ואחת ל-4-5 ימים אנו צריכים להזמין מיכלית שתמלא את בור המים שלנו בחצר, ואילו זרם המים לצנרת הביתית מגיע ממשאבת לחץ הניצבת לידה. המים עצמם הם מים מליחים הנשאבים מבארות. הבארות יורדות בעצם לשכבת האקוויפר הניזונה ממי הים, כך שלמרות שהם עוברים סינון מסוים, הם עדיין נושאים בחובם מליחות ודברים נחמדים נוספים שיש במי האוקייאנוס ולא מומלצים לשתייה. אז אפשר להתקלח איתם ואפילו לצחצח שיניים ואחרי הרתחה הם בגדול בסדר, אבל בכל זאת נוקטים משנה זהירות ומים לשתייה וגם לבישול מומלץ לקנות בבקבוקי מים מינרליים.

ומה קורה כשאין חשמל? המשאבה כמובן אינה עובדת ופה נכנס לפעולה חוק הכלים השלובים במלוא תפארתו. בנוסף לבור המים, יש לנו מיכל גיבוי של 1,000 ליטרים הניצב על עמוד בטון בחצר הבית, גבוה מעל סף הגג. מים, כידוע, חותרים להגיע לנקודה הנמוכה ביותר הזמינה להם, כך שמיקומו בנקודה גבוהה כזו מאפשר לייצר לחץ מים מינימלי בברזים. מינימלי מאוד כמובן.

על תחבורה ציבורית אין ממש מה לדבר. כלומר, יש סוג של אוטובוס הנקרא "דלה-דלה", שהוא בפועל משאית עם ארגז מקורה בו ניצבים שני ספסלים לאורך הארגז, מחיר הנסיעה זול מאוד אבל מדובר בנסיעה איטית, במיוחד כאשר היעד המרכזי לנסוע אליו הוא זנזיבר סיטי – עיר הבירה – הנמצאת במרחק של כשעה וחצי נסיעה ברכב, או שעתיים עד שלוש שעות בדלה-דלה.

ומה לגבי מזון? בנוסף למספר רב של חנויות ירקות הפזורות בכפר, שני סופרים נחמדים נמצאים מרחק 2 דקות הליכה מהבית ויש בהם את כל מה שצריך. נכון, לפעמים יש כמה ימים בהם אין גבינה או חמאה או שבדיוק נגמרו הביצים, אבל נדיר שאנחנו לא מוצאים את מה שאנחנו צריכים באופן דחוף.

החיים בזנזיבר דורשים להתרגל למציאות חיים מעניינת ושונה בתכלית מכל מה שהכרנו ולא יכולנו באמת להעריך מראש איפה זה יפגוש אותנו ועד כמה נהיה מסוגלים לספוג את זה ולחיות בצורה הזו.

המבחן הראשון עבר בהצלחה.

גילינו שהחיים פה לא קשים או מורכבים במיוחד, הם פשוט שונים מאוד. כן, יש פה חוסר יעילות משווע בהרבה מובנים, בעיקר בגלל שתושבי המקום, הם לא ממהרים לשום מקום. יש להם את כל הזמן שבעולם. וזה קטע הזוי שהחשמל פשוט נעלם לו לפרקים, לפעמים בלי התראה מוקדמת, ואין עם מי לדבר. הוא יחזור כשהוא יחזור, או למשל כשמזמינים את משאית המים ואין לנו מושג ירוק מתי היא תגיע באמת. זה יכול להיות כל זמן בין 20 דקות ל-5 שעות, וכבר הספקתי 'להתייבש' בבית פעמיים ולפספס משהו שרציתי לעשות בגלל ההמתנה למים שצריכים להגיע.

ומצד שני... החשמל בסופו של דבר תמיד חוזר. ומשאית המים, היא תמיד מגיעה. אם יש משהו שלאנשים כאן יש זו מילה, וכשהם מבטיחים משהו הם מקיימים אותו, גם אם זה לוקח להם קצת זמן.

ובכלל, יש משהו משחרר ומאוד נקי בחיים במדינה שבה תרבות הצריכה ההרסנית כמעט ואינה קיימת. אין כאן מותגים. אין כאן קניונים וחנויות צבעוניות ומזמינות בכל פינה שקוראות לך לפתוח את הארנק ולהעמיס עוד כמה דברים שאתה לא באמת צריך. אין חנויות בגדים בכל פינה, אין שלטי חוצות ופרסומות מנצנצות מכל עבר, פשוט אין. הזנזיברי הממוצע משתכר כמה מאות דולרים בחודש, במקרה הטוב, אין לו כסף מיותר לדברים האלה, ואנו המערביים החיים כאן נהנים מאורח חיים מינימליסטי יחסית ונקי מרוב הפיתויים החומריים שהיינו רגילים אליהם עד היום.

אז אנחנו קונים כל הזמן בדיוק, אבל ממש בדיוק, את מה שאנחנו צריכים. ומסתדרים עם מה שיש. אמנם כבר אחרי שבוע כאן הזמנו כמה השלמות חיוניות מישראל שהגיעו לכאן בדואר אקספרס במהירות מפתיעה, אבל גם במקרה הזה היה מדובר בדברים חיוניים שנכנסו לשימוש מיידי ברגע שהגיעו.

להתרגל לחיים כאן – את המשוכה הזו עברנו בהצלחה. הגיע הזמן למבחן השני.

המבחן השני: האם הבנות יוכלו לחיות כאן?

רות ואני אנשים די איתנים ולא מפונקים. אין לנו בעיה להתמודד עם תנאי שטח, אבל מצד שני אנחנו לא לבד פה. יש לנו שתי בנות חמודות ומקסימות בנות 4 ו-6 תחת אחריותנו, והשאלה האם לבנות יהיה נעים לחיות כאן הייתה שאלה קריטית שהייתה צריכה להישאל.

ידענו מראש שהם הולכות להיכנס לבית הספר הבינלאומי, אחד מבין כמה הקיימים פה באי, השוכן בחוף המזרחי סמוך לכפר קיוונגואה (בית הספר KINS למי שמתעניין) אבל גם כאן היו כמה אתגרים. הראשון שבהם – מדובר בבית הספר שהשפה המדוברת בו היא אנגלית, ובנותינו טרם הספיקו ללמוד את השפה. בבית הספר לומדים ילדים מערביים שהוריהם גרים ועובדים כאן, לצד ילדים מקומיים ותכנית הלימודים נועדה לתמוך במצב הזה של ריבוי תרבויות וילדים שאנגלית אינה שפת אימם.

ידענו שהבנות שלנו מסתגלות במהירות למצבים חדשים, אבל היינו חייבים לקחת בחשבון שייתכן גם מצב שבו זה לא יתאים להם ויהיו קשיים בקליטתן בבית הספר שלא יאפשרו לנו להישאר. הסיכון פה הוא שבעצם אין לנו מסגרת חלופית, זה לא פשוט לעבור לגן או בית ספר אחר, כי אין אלטרנטיבות זמינות.

גם המבחן השני עבר, בהצלחה יתרה אפילו!

כ-4 ימים לאחר שנחתנו כאן ביקרנו איתן לראשונה בבית הספר, תחילה רק לשעתיים ביום הראשון. ביום השני שהיתי לאורך כל יום הלימודים בבית הספר, ושמחתי לגלות שהן לא נזדקקו שם לעזרתי כלל וכלל! מהיום השלישי ואילך הבנות הלכו בשמחה ובכיף לכל היום לבית הספר, ללא ליווי שלנו, ומאז הן הולכות לשם מדי יום שמחות ומאושרות.

הן לומדות אנגלית על בסיס יומיומי ומתקדמות בקצב מהיר. אוצר המילים שלהן גדל ממש מדי יום, וכבר עכשיו הם אמנם עוד לא מסוגלות לנהל שיחה אבל מבינות את המורות שלהן ומתקשרות עם חבריהן לספסל הלימודים ללא שום בעיה.

היכולת של ילדים באופן כללי לתקשר ולהתחבר במהירות מדהימה אותי כל פעם מחדש. אני משער שבגיל שלהן המחסומים המנטליים הקשורים לביישנות ומגבלות השפה והתרבות פשוט לא חזקים כמו שלנו המבוגרים, מה שמאפשר להן להתאים את עצמן לסביבתן במהירות שיא.

נותרנו עם המבחן השלישי והחשוב ביותר, הסיבה האמיתית לשמה בנו לכאן, ופה אנו ניצבים בימים אלו על קרני הדילמה.

המבחן השלישי: האם יש היתכנות עסקית להקמת בית הקפה בזנזיבר?

המטרה לשמה יצאנו לדרך, החזון שהוביל אותנו למקום הזה, בזמן הזה, היה חלום רב שנים של שנינו לפתוח בית קפה על חוף ים אקזוטי. אז הים פה אקזוטי בהחלט, אבל נשאלה השאלת הגורלית – האם זה כלכלי לפתוח כאן בית קפה? האם יהיה לו קהל? האם הוא יוכל לספק לנו הכנסה יציבה ומספקת שתאפשר לנו לחיות כאן?

מבחן ההיתכנות העסקית הוא החשוב ביותר, וזו נקודה שאני רוצה להתעכב עליה רגע. בעידן הנוכחי רב השיח על הגשמה עצמית. המון אנשים מטילים ספק במוסכמות 'העולם הישן' של קריירה יציבה וארוכת שנים, רכישת בית, גידול ילדים, המסגרת הרגילה שכולנו מכירים, מה שנקרא גם בורגנות.

אין פסול בכך למי שזה מה שהוא רוצה, זה לא מילת גנאי או דבר שלילי, אבל כמו הרבה אנשים אחרים כיום גם אנחנו הגענו למסקנה שזה לא אורח החיים שאנחנו רוצים לתחזק. אנחנו רוצים לראות ולחוות את העולם הגדול, לחיות חיים עשירים ומעניינים, גם אם זה אומר לוותר על מידה מסוימת של יציבות, אבל בכל זאת יש תנאי אחד שלפי תפיסת עולמנו חייב להתקיים. התנאי הוא שלא משנה איפה אנחנו נמצאים ומה אנחנו עושים שם, אנחנו צריכים להיות מסוגלים לכלכל באופן עצמאי את אורח החיים בו בחרנו.

במילים אחרות, הגשמת חלומות ומשאלות לב זה נחמד וחשוב, אבל החלומות הללו צריכים להיות ברי-קיימא. אם המשמעות של הגשמת החלום שלנו היא יצירת חובות כספיים שיגררו אותנו למטה, פשרות כבדות מדי בסגנון החיים או תלות כספית באנשים אחרים כמו למשל הורים או בני משפחה אחרים, מבחינתו זה פשוט לא בא בחשבון, גם אם זה אומר שהגשמת החלום תיאלץ להידחות קצת.

עם המחשבה הזו בראש הצבנו את המבחן השלישי.

המטרה העסקית שלנו כאן הייתה לבחון האם יש 'שוק' לקינוחים המדהימים שרות מכינה. זה התחלק בעצם לכמה שלבים:

  1. האם ניתן להשיג חומרי גלם איכותיים להכנת מוצרי קונדיטוריה וקינוחים איכותיים.
  2. האם תנאי העבודה במקום, כלומר – התנור, המקרר, הגז וכל מה שקשור לציוד המטבח מאפשר להכין את מה שצריך.
  3. האם עלות הייצור תהיה הגיונית ותאפשר לייצר קינוחים איכותיים וטעימים במחיר תחרותי וריאלי למכירה.
  4. האם יהיו ביקושים בקרב התיירים המאכלסים את המסעדות באזור והאם ניתן להגיע להיקף מכירות שמייצר תזרים הכנסות ראוי שניתן להתבסס עליו.
  5. האם יש מקומות פנויים להשכרה בהם ניתן להקים את בית הקפה, ובהנחה שכן, מה יהיו העלויות הכרוכות בכך – שכירות, שיפוץ, רכישת ציוד, עלות כוח העבודה הנדרש ובעצם כל מה שנדרש בשביל להקים עסק בתחום המזון.

המבחן הזה הוא עסקי לחלוטין והוא גם החשוב ביותר, כיוון שעל מנת לתחזק את החלום שלנו צריכה להיות לו היתכנות עסקית ברורה, גם אם לא מיידית, שתאפשר לנו לחיות כאן בביטחון כלכלי.

המבחן השלישי יוצא לדרך

שבוע לאחר הנחיתה רות נכנסה למטבח. לתקופת הפיילוט, בסיס האם שלנו היה הצ'ולוס, הבר-מסעדה הנפלא אותו הקימו כאן שיר ואופז שזוכה לתשבוחות וביקורות מצויינות. המחשבה הייתה שיש כאן מטבח מוכן לעבודה, צוות מטבח וכמובן מלצרים וכן קהל לקוחות קיים. במילים אחרות, אפשר לבחון בקלות ובמהירות את 3 הסעיפים הראשונים במבחן שלנו מבלי להיכנס להוצאות גבוהות והשקעה אדירה ולהבין איפה אנחנו עומדים.

שבוע נוסף עבר, וניכר היה ששלושת השלבים הראשונים עברו בהצלחה!

לאחר שני מסעות רכש אינטנסיביים בסטון-טאון, המרכז המסחרי של האי הממוקם באזור העיר העתיקה של עיר הבירה זנזיבר-סיטי, ניגשה רות במרץ לעבודה במטבח והתחילה להכין קינוחים ולהוציא טעימות לאורחי המסעדה לצורך קבלת פידבקים ובדיקת מדד ההתעניינות.

כמעט כל מי שזכה לטעימה נהנה מקינוח טעים בחינם והפרגונים זרמו מכל עבר, גם מצוות המסעדה וגם מהאורחים במקום. לאחר בחינת כל ההיבטים של הכנת הקינוחים הועמד תפריט קינוחים לתפארת שכלל 5 מנות שונות ומגוונות. תמחור מדוקדק, כמו שרק רות יודעת לעשות, הראה שעלות הכנת הקינוחים אינה גבוהה ומאפשרת למכור אותם במחיר הגיוני וסביר ביחס למסעדות האחרות באזור ששומר גם על רווחיות ראויה.

עיצבנו בזריזות תפריט קטן ומקסים שהוצב אחר כבוד בכל שולחנות המסעדה ונכנסו לשלב ה-4 של המבחן. צוות המסעדה תודרך עד כמה שאפשר להכיר את מבחר הקינוחים וכיצד להציג אותם והמתנו בסקרנות רבה לראות כיצד קהל הסועדים מגיב לתפריט הקינוחים החדש. תוך זמן קצר התבררה תמונה אופטימית ומשמחת - קצב המכירות היה חיובי ועמד בציפיות הראשוניות, האורחים פרגנו ושיבחו את המוצרים וכולנו נשמנו לרווחה.

בשלב הזה היה ברור. אנחנו במשחק! הקינוחים נמכרים, אמנם עדיין לא בקצב מלא אבל ללא ספק יש למוצר הזה מקום, יש קהל ויש ביקוש. כל מה שנשאר היה עכשיו הוא לקבל את ההחלטה שמתקדמים לשלב הבא והאחרון – איפה מקימים את בית הקפה.

ופה נתקלנו במכשול לא צפוי שהעמיד את כל החלום בסימן שאלה גדול.

איפה פותחים פה בית קפה בעצם?

אחרי סיורים שערכנו לאורכו ולרוחבו של החוף הצפוני, חוף נונגווי, מיפינו כ-6 מקומות אפשריים להקמת בית הקפה שלנו ואופז החל בסבב שיחות ובירורים עם הבעלים של כל אחד מהמקומות עליהם חשבנו על מנת לבדוק איזה מהם מתאים לנו, הן מבחינת עלויות השכירות ומצב התחזוקה, וכמובן מבחינת הנכונות של הבעלים לאפשר לנו לפתוח במקום את בית הקפה כפי שאנחנו רוצים וחולמים.

מה שהתחיל כתמונה אופטימית של מגוון אתרים ואפשרויות החל והקדיר פניו אחרי כל שיחה ובירור. אחד אחרי השני ירדו מהפרק המקומות שסימנו לנו מסיבות שונות ומגוונות. המקום הראשון, מתברר שרק נסגר לשיפוצים ומסעדה חדשה בתהליכי פתיחה בו. מקום נוסף, הבהירו לנו אנשים טובים שהבעלים אינם נחמדים במיוחד לשוכרים שלהם ויעמידו לנו קשיים ומכשולים שיקשו עלינו מאוד. עוד לוקיישן חביב שאהבנו מאוד, התברר שרובצים עליו חובות מהשוכרים הקודמים שעלולים להתגלגל לפתחנו אם נפתח שם מקום, וגם הוא ירד מהפרק, ומקום נוסף שהיה נראה כאפשרות נחמדה, הבעלים פשוט לא היה מעוניין להשכיר.

בשלב הנוכחי, נכון לכתיבת שורות אלו, נותר עוד מקום אפשרי אחד בלבד. על מנת לדעת האם האופציה הזו עודנה רלבנטית בכלל, אנחנו מחכים לשובו של הבעלים מחו"ל בימים הקרובים ובהתאם לתשובתו ייפול דבר – האם נסגר הגולל לתקופה הקרובה על הקמת בית הקפה שלנו, או שיש עוד סיכוי ואפשרות לעשות את זה.

אז איפה אנחנו עומדים ומה קורה עכשיו?

מיותר לציין שאנחנו עדיין מתקשים לעכל את המצב. המון תרחישים רצו לנו בראש בחודש האחרון, אולם הסיטואציה הנוכחית לפיה אין כרגע מקום פנוי ומתאים לאכלס את בית הקפה שלנו לא הייתה אחת האפשרויות שעלו במוחנו. קשה לנו עדיין להשלים עם העובדה, שמכל הקשיים והאתגרים בהם עמדנו, היעדר לוקיישן לפתיחת בית הקפה הוא מה שיגרום לחלום שלנו לחזור למגירה ולנו לחזור ארצה מוקדם מהמתוכנן.

בשלב הזה אנחנו עומדים, בגדול, בפני שתי אפשרויות:

האם אנחנו מחליטים להישאר כאן, מתייחסים למצב הזה כאל מכשול זמני בדרך אל האושר וממשיכים לחפש את הדרך להגשים את מה שבאנו להגשים, גם אם זה ייקח קצת יותר זמן מהצפוי?

או שאולי בעצם הסיטואציה הזו היא מעין מסר קוסמי שאומר לנו – ניסיתם חברים, כל הכבוד לכם, אבל זה עדיין לא הזמן ולא המקום לעשות את מה שחלמתם לעשות.

בימים הקרובים נצטרך לגבש החלטה וכיוון. נכונו לנו כנראה כמה ימים ארוכים של מחשבות, דיונים, התחבטויות וגלגול רעיונות ותרחישים לפני שנוכל לגבש החלטה. דבר אחד בטוח – תהיה התשובה שנקבל אשר תהיה, ותהיה ההחלטה שנקבל מה שתהיה, נעשה כמיטב יכולתנו לשמור על מצב מנטלי אופטימי ולהיות שלמים עם הדרך שבה נבחר.

גם אם בזאת תסתיים ההרפתקה הנוכחית ונחזור בספטמבר לארצנו הקטנה, נעשה את זה בראש מורם ובגאווה שלא נרתענו מהאתגרים והקשיים ועשינו את המיטב שיכולנו להגשמת החלומות שלנו במסגרת המשאבים העומדים לרשותנו, גם החומריים וגם הנפשיים והמנטליים.

עדכונים נוספים צפויים בימים הקרובים. תחזיקו לנו אצבעות, זה לא נגמר עד שזה לא נגמר!

דילוג לתוכן