שיווי משקל

המסע לעבר האיזון בחיים

ארוכה הדרך לזנזיבר
נחתנו בזנזיבר

ארוכה הדרך לזנזיבר

בשעה 22:00, ערב יום שלישי ה-27.6, הגענו לשדה לקראת הנסיעה לאתגר המטורף שהצבנו לעצמנו. אמא, אבא ושתי ילדות קטנות, עם ערימה של מזוודות והרבה ציפייה. בשדה פגשנו את המשפחות, גם אלו שהביאו אותנו וגם אלו שבאו להיפרד, ויחד בילינו את הזמן עד הטיסה.

יש לציין שמדיניות הכבודה של אתיופיאן אירליינס, איתם טסנו, נדיבה ביותר ומאפשרת 2 מזוודות במשקל של 23 ק"ג לכל נוסע (חשבון פשוט - 184 ק"ג של כבודה) וזאת בנוסף לכבודת היד שאפשר להעלות - וללא ספק ניצלנו אותה למקסימום האפשרי, כי בכל זאת, זה לא רק אנחנו שנוסעים אלא קונדיטוריה שלמה, כולל מיקסר חדש ומפואר שנארז בקפדנות ואהבה, ככה שהיינו עמוסים ב-8 מזוודות כבדות ומלאות מאוד.

ערימה של מזוודות מוכנה לטיסה
ערימה של מזוודות מוכנה לטיסה

בזמן שאני, יחד עם אבא שלי ואחי, גלגלנו את המזוודות בתור לצ'ק אין, אמא שלי ואחותי טיילו עם הבנות ברחבי השדה ועזרו להעביר לאת הזמן במינימום תסכולים. סיימנו למסור את הכבודה, קיבלנו אחר כבוד את כרטיסי הטיסה, נפרדנו מכולם בהתרגשות והמשכנו הלאה בדרכנו לעבר השלב הבא בשרשרת החיול של הטיסה לחו"ל.

ביקור קצר בדיוטי פרי להצטיידות בקצת מתוקים, וכמובן בצעצוע M&M חדש לבנות כמיטב המסורת המשפחתית, והגלגלנו לנו לשער העלייה למטוס.

יוצאים לדרך – טיסה נעימה

ב-1:00 לפנות בוקר יום רביעי יצאנו לדרך בטיסה הראשונה במסענו. היעד - אדיס אבבה, שם מחכה לנו קונקשן של כ-5 שעות. הטיסה הראשונה עברה בקלות יחסית, 4.5 שעות טיסה עד אתיופיה, טיסת לילה נעימה במטוס מרווח ודל בנוסעים, מה שאיפשר לנו להתרווח במקומות נוחים (בחיים לא הצלחתי לקבל כל כך בקלות את המושבים בשורה ראשונה) כך שגם אנחנו וגם הבנות הצלחנו לנוח קצת.

אני ותמר מתרגלים חיוכים
אני ותמר מתרגלים חיוכים

לפנות בוקר נחתנו באדיס אבבה, ופה כבר התחילה לחלחל התובנה, לאן אנחנו מגיעים. שדה התעופה של אתיופיה הוא האנגר אחד ענק, ללא מיזוג, עם מאווררי תקרה ענקיים המשתלשלים מהתקרה ומסתובבים להם בעצלתיים. כבר עם הכניסה לטרמינל הבנו שאנחנו נמצאים במציאות אחרת. בכל מיני מקומות על הרצפה מנמנמים להם מקומיים בגלביות לבנות, אנשי דת מכל הסוגים והמינים ביבשות חולפים על פנינו, וכמות בלתי נתפסת של נוסעים סינים ממלאת את השדה. הטרמינל עצמו לא בלתי נעים, כמות סבירה של ספסלים לאורכו ולרוחבו – ו'השוס' של שדה התעופה של אדיס אבבה נגלה לפנינו – כסאות "שינה", ממש כמו כיסאות חוף, מפוזרים להם ברחבי השדה – רק מה, לא היה אחד פנוי עבורנו.

מה שקורה היא שכשאתה נוחת בשדה כזה, אתה בתחתית שרשרת המזון. אנחנו והבנות הצטופפנו על כסא וחצי, עם כל הפקלאות והמזוודות, מחכים שהזמן יזוז, והוא זוחל לו בעצלתיים. כעבור שעה התפנו 3 ספסלים טובים יותר, ושעה חצי מאוחר יותר כבר התרווחנו לנו על שורה שלמה של ספסלים, ואני ותמר זכינו לשינה חטופה של שעתיים לפני שהגיע הזמן לטיסה הבאה. אמריקה!

שעת העלייה למטוס הבא, שייקח אותנו לזנזיבר, הגיעה. עברנו את הבידוק הביטחוני – ושם חיכתה לנו הפתעה. מכל הדברים שיכלו לקרות, דבר אחד ויחיד הטריד את צוות הביטחון האתיופי – המצתים שלנו! מאחר ושנינו מעשנים (shame on us), תיקי היד שלנו היו עמוסים בכל המציתים העודפים שהיו לנו בבית. אחרי בדיקות חוזרות ונשנות בשיקוף, כשאנשי הביטחון היו משוכנעים שלא נותר בידינו אף מצית, שוחררנו לעלות לטיסה, ואז הגיעה ההפתעה הבאה.

ברוכים הבאים למשחק החדש - מי מנחש איפה עולים לטיסה!

הגענו לתומנו לשער העלייה למטוס שצויין בשילוט וגם בכרטיסים, והופתענו לגלות שהוא ריק מאדם. המסך בכניסה הציג את מספר הטיסה הנכון, השילוט ציין שהגיע הזמן לעלות – אבל אף איש צוות לא נראה בסביבה, וגם אף נוסע, מה שהיה נראה לנו חשוד. נערכנו להמתין שם בסבלנות (טעות מרה אם היינו ממשיכים בזה), עד שבחורה דרום אפריקאית נחמדה ולחוצה משהו עברה לידנו וסיפרה שכבר פספסה ככה טיסה באדיס אבבה בעבר, לאחר ששער העלייה למטוס הוחלף ללא התראה.

רצנו בעקבותיה לאורך הטרמינל, ואחד ההשערה שלה הייתה מוצדקת! השער הוחלף, וכל הנוסעים כבר עמדו בתור ארוך לעלות למטוס. השלמנו עם גורלנו ותפסנו את מקומנו בתור, ולפתע דיילת נחמדה שקלטה שאנחנו עם זוג ילדות חמודות, לקחה אותנו לקידמת התור. חשבנו שהגענו למנוחה ולנחלה ואז הגיעה לה הפתעה נוספת!

מתברר שחברת התעופה החליפה את סוג המטוס, ולכן סידרו מחדש את סידורי הישיבה. עוד התברר שהם ראו לנכון להושיב משפחה הכוללת 2 ילדות קטנות בתפזורת על פני כל המטוס. כמובן שהתעקשנו ולא וויתרנו ולאחר דין ודברים התחלנו לשחק במשחק מופלא של "כיסאות מוזיקליים" עם שאר הנוסעים, בו הגענו במקןם השני והמכובד. לא 4 מקומות ביחד, אבל שלשת כיסאות ועוד אחד ליד. השלמנו עם גורלנו והמטוס יצא לדרכו.

לא צריך לפרט יותר מדי על מהלך הטיסה, למעט העבודה שהבנות הצליחו לנסות (ולהשמיד לחלוטין) בערך כל זוג אזניות שהיה במטוס, בניסיון נואש להאזין למוזיקה במערכת הבידור של המטוס.

אחרי עוד 4 שעות – הגענו ליעד! זנזיבר!

הלם תרבות נוסף מכה בנו בשדה התעופה, שמורכב מאולם קטנטן שבו ממלאים את טפסי הויזה, עמדת תשלום, ועמדות בידוק. עברנו בהצלחה ובקלות יחסית את שלב הויזות, ואז הגיע הזמן לקבל את המזוודות.

בשלב הזה בטח עובר לכם בראש מסוע מזוודות סטנדרטי – ובכן, זה כל כך 2017 מצידכם! לא לא, פה חבורה של ילדים רצים עם המזוודות מהעגלה שהורידה אותם מהמטוס ומגלגלים אותן אחת אחת לאולם איסוף המזוודות. אספנו את המזוודות ויצאנו לאוויר הזנזיברי המהביל.

קבלת פנים חמה

בשדה חיכה לנו נהג מונית חביב שהוזמן עבורנו מבעוד מועד על  ידי שיר ואופז, הזוג הישראלי שחיכה לנו כאן. כמובן שלא פסחו עלינו עשרות הסבלים שקופצים עליך מייד עם היציאה מהטרמינל בקריאות 'קריבו זנזיבר' נלהבות (קריבו - ברוכים הבאים). לא מטוב לב הם עושים את זה, כי מייד בתום העזרה האדיבה היד מושטת ומצפה להוקרת תודה בדמות שטרות ירקרקים. פינקנו את הסבל ש'עזר' לנו ב-2$ ששימחו אותו מאוד.

סיימנו להעמיס את המונית והתחלנו בנסיעה לתחנה הסופית במסענו: חוף נונגווי (Nungwi) בצפון האי, וכמובן – הצו'לוס! בר מסעדה מקסים המנוהל על ידי שיר ואופז והפך להיות נקודה מרכזית וחביבה עבור ישראלים רבים כאן בחוף הצפוני, עליו כנראה נספר עוד רבות בהמשך.

זה הזמן להגיד שכדאי לעקוב אחר עמוד הפייסבוק של הבר (לחיצה כאן תיקח אתכם למקום הנכון) - מעבר לזה שכדאי להכיר את המקום אם אתם מתכננים להגיע בקרוב, צפויים שם עדכונים שוטפים על הקונדיטוריה ההולכת ומתפתחת במקום.

עוד מילה קטנה על הדרך משדה התעופה בזנזיבר סיטי לחוף נונגווי שנמצא בקצה הצפוני של האי. מתרגלים בקלות לכך שנוהגים כאן בצד השמאלי של הכביש (כראוי למקום שהיה מושבה בריטית בעבר), אבל יש דברים אחרים שלא מתרגלים אליהם, כמו הכמות האדירה של רוכבי האופניים שמתגלגלים בכבישים, עגלות רתומות לשוורים, חמורים וגם לאנשים, אופנועים, משאיות בכל גודל וסוג ואינספור אנשים וילדים שהולכים בצד הכביש. הנהג שלנו הפליא בנהיגה מהירה ביחס לאיכות הכביש וכמות האנשים בצידי הכביש, כולל כמות גדולה מדי של עקיפות גבוליות.

את הגעתנו לפאתי הכפר נונגווי אי אפשר היה לפספס, למרות שמעולם לא היינו במקום לפני כן. הסיבה? ובכן, הכביש פשוט נגמר, והחלה דרך עפר פתלתלה ומלאה בבורות ושלוליות בוציות (מסתבר שהיום היה גשום באופן חריג לעונה). טרנזיט הטויטה, שהוא בערך הרכב העיקרי שתראו מסתובב בכל חור ברחבי האי, התמודד בגבורה עם מהמורות שנראו בלתי אפשריות ושלוליות בוציות במיוחד והביאו אותנו בשלום בבטחה ליעדנו.

מבט חטוף על הרחוב המרכזי בנונגווי
מבט חטוף על הרחוב המרכזי בנונגווי

מייד כשהגענו שיר קיבלה את פנינו בחיבוק חם ובירה קרה, וזכינו סוף סוף לעצור רגע מהמירוץ המטורף הזה, לנשום שנייה ולקלוט את כל מה שקרה! הגענו!

מה שקרה ברגע הזה היה לא פחות ממדהים מבחינתנו. הבת של שיר, הלל, אותה הספקנו להכיר כבר בארץ, מייד לקחה את הבנות ורצה איתן לשחק, היא הכינה להן ברכה מקסימה לכבוד הגעתנו, ומייד שלפה משחקי חוף והבנות כולן החלו להתרוצץ בחול ולשחק, כאילו הן חברות משכבר הימים, לנו לפחות זה מייד יצר תחושה ביתית ומשפחתית מדהימה.

קפצנו רגע לבית יחד עם נהג המונית לפרק את המזוודות, לקבל מפתחות לבית ותדריך קצר על תפעולו, ומייד חזרה לבר לערב משגע של אוכל טוב, חברה טובה והרבה אלכוהול. גם על הבית נספר עוד בהרחבה בהמשך.

זכינו ליהנות משקיעה מרהיבה ביופיה בחוף לפני ששקעה השמש, סיום מושלם למסע ארוך ולא פשוט.

שקיעה בצ'ולוס
השקיעה הראשונה שלנו בזנזיבר

מאוחר בערב הגענו סופית הביתה, עייפים ורצוצים, אך מרוצים – השלב הראשון במסע הוכתר בהצלחה! הגענו! עכשיו רק נשאר העניין הקטן והפעוט הזה של לחיות כאן... כמה מסובך זה כבר יכול להיות?

דילוג לתוכן