שיווי משקל

המסע לעבר האיזון בחיים

ההבדל הלא ברור בין ויתור לבין החלטה מושכלת
שקיעה סירה והרבה התלבטויות

ההבדל הלא ברור בין ויתור לבין החלטה מושכלת

בפוסט הקודם שיתפנו בדילמה הלא פשוטה שבה אנחנו נמצאים. לרגע היה נראה, שהדבר הזה שבאנו לכאן בשביל לנסות ולהגשים נמצא ממש בהישג ידינו. הסתגלנו לחיים כאן, בזנזיבר, חרף כל האתגרים והקשיים, די בהצלחה. מצאנו את מקומנו, התאקלמנו וגם המישור העסקי הראה סימנים מבטיחים. ואז נתקלנו בחומה בצורה; היעדר מקומות פנויים בקו החוף לפתיחת בית הקפה שלנו, והדבר הזה זרק אותנו לתהומות של התלבטות, ספק וחששות.

בין התגובות שקיבלנו, לרוב המכריע של האנשים התשובה הייתה די ברורה, שאין ספק שאנחנו צריכים להישאר ולהילחם על השגת המטרה כאן. אנחנו נפעמים מכך שכל כך הרבה אנשים מאמינים בנו וביכולת שלנו לעשות את זה, אבל יש פה סיטואציה קצת יותר מורכבת ואני חושב שהשאלה האמיתית שמתחבאת בין השורות קצת הלכה לאיבוד, ואליה אני רוצה להתייחס כאן.

יש הרבה היבטים לפתיחת עסק במקום כמו זנזיבר שהופכים את כל הסיפור למורכב, סבוך ועם כדאיות שקצת מוטלת בספק. המבנה העסקי הנדרש בשביל להקים פה עסק בתור תושבי חוץ (שימו לב – אני בכוונה אומר מבנה עסקי, בניגוד למודל עסקי, כי זה לא אותו הדבר), הוא די מסובך וטומן בחובו סיכונים רבים עבורנו, בתור יזמים, משקיעים ובעלי עסק. לצערי אני לא יכול להסביר את מלוא התמונה בהקשר הזה, אך אסתפק בכך שאומר שיש פה סיכונים שהם מעבר לסיכונים הרגילים הכרוכים בפתיחת עסק, והיעדר המיקום והאפשרות להתקדם הלאה במהירות גרמה לנו לחשוב מחדש לעומק על הנושא ולשקול מחדש את המשך צעדנו.

באיזשהו מקום, אני אישית דווקא שמח שסוגיית המיקום התעוררה, כי זה דרש מאיתנו 'לחפור' לעומק והוציא מקרבנו את השאלה האמיתית עליה אנחנו צריכים לענות, בשביל להבין מה הצעד הבא שלנו. האמת שזה מתנקז ל-3 שאלות חשובות:

כמה רחוק אתה מוכן ללכת בשביל להגשים חלום?
כמה סיכונים אתה מוכן לקחת לשם כך?
מה המחיר שאתה מוכן לשלם, לא רק במונחים כספיים אלא גם במונחים של ויתורים שצריך לעשות בשבילו?

בשביל לענות על השאלות הללו, צריך לפרק את הסיטואציה ולהבין בין מה למה אנחנו מתלבטים, מהם הסיכונים, מהם המחירים והאם אנחנו מוכנים לשאת בהם ולשלם אותם.

שתי אפשרויות על הפרק איך יודעים איזה מהן עדיפה?

הגענו לזנזיבר במטרה ברורה, לבדוק את האפשרות לפתוח כאן בית קפה. הוקצבה תקופת זמן לבחינת הסיטואציה עד כמה שניתן, הוגדר תקציב לשהייה שלנו כאן, שכלל גם מרווחי ביטחון גדולים למקרה של תקלות או הוצאות בלתי צפויות והוגדרו יעדים ברורים לכל שלב בדרך.

בתקציב אנחנו עומדים, ורוב היעדים הושלמו, אבל תקופת הזמן שהקצבנו עומדת להסתיים, ועתיד בית הקפה עודנו לוט בערפל. בשלב הנוכחי, עומדות בפנינו שתי אפשרויות:

האפשרות הראשונה - להישאר כאן, נחושים לגרום לבית הקפה הזה להיפתח, חרף הסיכונים ומתוך השלמה וקבלה של המחירים אותם נידרש לשלם.

האפשרות השנייה – לקבל את הסיטואציה, לא בהכנעה, אלא בהשלמה, להיות גאים בעצמנו על המאמץ שהקדשנו בשביל לנסות ולהשיג את היעדים שלנו ולהבין שכנראה זה לא נועד לקרות, לא כאן ולא עכשיו. זה לא אומר שהחלום נגנז ויורד מהפרק, רק עובר למצב השהייה עד שהזדמנות נוספת תיפתח בדרכנו.

המחירים שצריך לשלם

נראה על פניו שלהאריך את השהייה שלנו כאן זה הדבר הפשוט לעשות. כבר הגענו, התמקמנו, התרגלנו – זה רק לחכות עוד קצת ולתת לזה עוד צ'אנס, עוד זמן, זה הכל!

אבל המציאות חזקה יותר. אם להשתמש בציטוט מסדרת טלוויזייה שאנחנו מאוד אוהבים:
All Magic Comes With A Price.

ואכן, בשביל להישאר כאן תקופה נוספת, אנחנו צריכים לשלם מחיר. קודם כל כספי – הארכת הויזות, תשלום לבית הספר ותחזוקת אורך חיים שכרגע כרוך בהוצאות שגדולות מההכנסות שלנו – לתקופה ארוכה ולמעשה לא ידועה בעליל. אבל דווקא המחיר שאינו כספי, הוא זה שמטריד הרבה יותר את מנוחתנו. בארץ מחכים לנו בית הספר של הבנות, בית הספר הדמוקרטי בחדרה, שלא קל להתקבל אליו והקדשנו מאמצים רבים על מנת להתקבל – וגם הצלחנו! מדובר במסגרת חינוכית איכותית, ובעיקר – מסגרת חינוכית העולה בקנה אחד עם השקפת עולמנו. לי מחכה, אם רק ארצה בכך, התקדמות מקצועית משמעותית בעבודה (בתנאי שאחזור לארץ) ולא פחות חשוב, שם נמצאות המשפחות שלנו, החברים שלנו, החיים שאנחנו מכירים. ביטחון, יציבות (יחסית) וודאות גבוהה לעתידנו.

בתנאים הנוכחיים, בשביל להישאר כאן דרושה מאיתנו אמונה חזקה מאוד בכך שזה המקום, זה הזמן ואלו התנאים שבהם זה יקרה, אם רק נגלה מספיק סבלנות ואורך נשימה, לצד חוסן מנטאלי שיאפשר לנו ליהנות משהותנו כאן מבלי שהראש והלב שלנו יאכלו חיים על ידי חוסר וודאות ותהייה.

האפשרות השנייה דורשת מאיתנו לגלות כוחות נפשיים מסוג אחר. כי זה לא קל להשלים עם העובדה שהלכת כל כך רחוק, והגעת כל כך קרוב, מרחק נגיעה ממש, אבל זה לא קרה בסוף. אין לנו ספק, במידה ונקבל החלטה לחזור, שרבים ששמעו על הסיפור שלנו יתאכזבו, הרבה שאלות יישאלו וגבות יורמו. אנחנו לא חוששים מתדמית תבוסתנית שתבדוק בנו – אנחנו אנשים חזקים ובטוחים בעצמנו ורק אנחנו יודעים איך זה היה לחיות כאן ומה עמד על הפרק בשביל לקבל את ההחלטה לחזור.

זה ידרוש מאיתנו, בנוסף להתאקלמות בחזרה בארץ, להתמודד קודם כל עם עצמנו, עם האפשרות לתחושה של אכזבה וכישלון, גם אם זה ממש לא נכון להגדיר את זה ככה. לחזור לארץ, להמשיך את חיינו, פחות או יותר מהנקודה שבה עזבנו אותם ולחזור להסתובב עם עיניים פקוחות ואזניים כרויות להזדמנות הבאה לעשות את החלום.

עכשיו שהבנו קצת יותר טוב מה בעצם עומד על הפרק – אני חוזר לכותרת הפוסט:
אז מה ההבדל בעצם בין ויתור והרמת ידיים ובחירה בדרך הקלה יותר (לכאורה) לבין החלטה מושכלת לשנות כיוון.

האם אנחנו חלשים יותר ממה שחשבנו? האם המחירים הכרוכים בלהישאר פה סבירים, וזה אנחנו שלא מוכנים לשלם אותם? או שאנחנו מקבלים החלטה מושכלת, נבונה ואחראית בהתאם לתנאים שעל רובם אין לנו שליטה של ממש. שהמחיר שאנחנו נדרשים לשלם בשביל להגשים את החלום הוא גבוה בצורה לא פרופורציונלית?

קיווינו שבנקודת הזמן הנוכחית התשובה תהיה די ברורה. כרגע, אנחנו עדיין לא יודעים!!!

יש כמה דברים שבהם אנחנו די בטוחים בשלב הזה.

אנחנו לא חלשים – התמודדנו עם ערימות של קשיים ואתגרים בשביל להיות כאן. בלי בולשיט, זה היה מסע מפרך, להתארגן לנסיעה הזו, להוציא אותה לפועל, ולגרום לחיים כאן להיות מוצלחים. האמת – בזה עמדנו בצורה יפה למדי, לדעתנו בכל אופן.

הקדשנו מאמץ ראוי – אני נוטה להשתמש במונח הזה הרבה לאחרונה. מאמץ ראוי. אני מתכוון למאמץ אמיתי, שדרש הקרבה, שהיו בו סיכונים לצד הסיכוי להצלחה. הלכנו עם החלום רחוק, כמעט הכי רחוק שאפשר.

מותר להציב גבולות – יש לנו אחריות, קודם כל כלפי הבנות שלנו, אבל גם כלפי עצמנו. לא להביא אותנו למצב שבו נהיה בסיכון כלכלי מהותי, מצב נפשי לא יציב או אנרגיות מדולדלות. לא להגיע למצב שבו ההתקדמות שלנו, במכלול החיים, נבלמת בצורה שהתאוששות ממנה תהיה קשה. במילים אחרות, מותר לנו למתוח קו אדום ולהגיד – זה המקסימום שאנחנו מוכנים לשלם. לקח לנו זמן להבין את זה, ואולי זה בכלל נושא בפני עצמו.

בניגוד לפוסטים הקודמים, אין לי כאן סיכום או מסקנה סופית הפעם. רק שיתוף בתהיות ליבנו ובמקום שבו אנחנו עומדים בשלב זה.בימים אלו לא תהיה לנו ברירה אלא לקבל החלטה, לכאן או לכאן. אנחנו מאמינים שאיזו החלטה שלא נקבל – היא תהיה הנכונה, לזמן והמקום שבהם התקבלה. אבל זו ללא הספק אחת הדילמות הכי קשות שהתמודדנו איתן בחיים.

אור

דילוג לתוכן