שיווי משקל

המסע לעבר האיזון בחיים

השנה התפטרתי מהמשרה הגדולה והחשובה של חיי

השנה התפטרתי מהמשרה הגדולה והחשובה של חיי

השנה התפטרתי.

התפטרתי מהמשרה הגדולה והחשובה של חיי כאישה, אמא ורעיה, התפטרתי ממשרת הסופרוומן, אשת החיל, זו שמספיקה הכל. שמגדלת ילדים, מטפחת קריירה, מטפלת בבית, מתקתקת הכל ללא רבב ולא שוכחת גם לטפח את עצמה (טוב, בסדר, מטופחת אף פעם לא הייתי). לא רוצה יותר, נשבר לי. זה אמנם נגד הקונצנזוס הכללי של ימינו, אבל למרות שאני אישה, אין לי כוחות על ולא, אני לא יכולה הכל, כלומר, אני יכולה, אבל אז אני אאבד את עצמי, ולזה אני לא מוכנה. זו גם לא הדוגמא שאני רוצה לתת לבנותיי, אני לא מאמינה בוויתור עצמי, גם לא למען בנותיי, כי זה לא משרת לא אותי ולא אותן, הרי מה התועלת בהכל אם בסוף תוותרי על עצמך?!?!

השנה יצאתי במסע הגדול לתוך עצמי, עצרתי הכל, חתכתי כבלים ובניתי מחדש. לפעמים אני לא מאמינה שעשיתי את זה. לא יכולתי לצפות את הטלטלה המטורפת שהמסע הזה יביא איתו. מסע נוקב כל כך, מנטלי ורגשי כל כך שנוגע בעצבים החשופים, שמעמיד אותי במבחן הגדול של חיי. אמונות, ערכים, רגשות, רצונות, שאיפות, הכל בא ביחד. זה הרבה להתמודד איתו, אבל אין ברירה, כלומר, תמיד יש ברירה, אבל בחרתי שלא תהיה ברירה, אלא להתמודד, כי כמה אפשר לדבר באוויר?! צריך לעשות, צריך לצאת, צריך להגשים, כלומר, אני רוצה לעשות, אני רוצה לצאת, אני רוצה להגשים, כי כשיוצאים מגיעים למקומות נפלאים, לא? כן! אבל הדרך, או הדרך, היא קשה ומלאת מהמורות, בעיקר המהמורות שיש לך בינך ובין עצמך, אלה המהמורות הכי חשובות, וגם הכי מאתגרות.

אני חוגגת 36 אביבים (אשכרה, נולדתי באביב ????) ואם יש משהו שהקפדתי לעשות בכל 36 שנותיי זה להיות כנה עם עצמי. וזה עלה לי, הרבה, לכל דבר יש מחיר ונראה לי שללהיות אמיתית עם עצמך יש את המחיר הגבוה מכולם. ללכת בדרך שלך דורש אומץ וכנות כי זו לא הדרך של השאר, כי היא שלך, ויש שלא יבינו אותך ויש שלא יקבלו אותך ויש שיחשבו שאת מתנשאת או שאת חיה בסרט ושזה כבר יעבור לך. הרי את כבר אם ורעיה והמעשים שלך יש להם השלכות על אחרים והטעויות שלך יעלו לאחרים וכדאי שתתאפסי על עצמך, תתעוררי מהחלום ותנהלי את משק הבית שלך באחריות. כי הבנות שלך לא אשמות, ויש דרך לעשות דברים והן צריכות מסגרת ושקט וחוגים, ולא הרפתקאות אל הלא נודע וסיכונים כלכליים ורגשיים. הזמן לחלומות עבר והגיע הזמן למציאות.

אז מצאתי פשרה, לחלק את השנה. 10 חודשים במציאות וחודשיים בחלום. וגם מצאתי את הדרך לעשות את זה. ואני עומדת היום ברגע האמת, רגע המבחן, האם הדרך שבחרתי תעמוד במבחן המציאות הכלכלית ואוכל להוכיח, בעיקר לעצמי, שזה עובד, שהשילוב בין מציאות לחלום אפשרי ושאני מצליחה לקיים את מה שאני מאמינה בו, או שהכל יקרוס לתוכו, שהמציאות כפי שאחרים מציגים אותה חזקה ממני ומכל דבר אחר? האם זה אומר שנכשלתי? ואם נכשלתי האם יהיה לי כוח לקום ולנסות שוב או שזה יהיה הנוקאאוט של חיי?

אני מאמינה בדרך שלי, שלנו, אני מאמינה בכוח האדיר של התמיכה והשותפות שקיימת בזוגיות של אור ושלי ואני מאמינה שהכל אפשרי, אם רק רוצים.

אבל אני מפחדת.

רות

דילוג לתוכן