שיווי משקל

המסע לעבר האיזון בחיים

כבר חוזרים

כבר חוזרים

עברו 40 ימים, נשארו 10.
חודש וחצי של חיים מעבר לים. ממש חיים. עושים קניות בסופר, מבשלים, מנקים, מנהלים משק בית, סדר יום, מכירים את הדרכים המובילות, את העיירות הסובבות, את הלך הרוח הכללי ואת המחירים הנהוגים. ורגועים, כל כך רגועים.
מתישהו במהלך החודש לפני הנסיעה, עברתי עם אמא שלי על התקציב התיאורטי של הנסיעה על מנת להבין כמה כסף אני צריכה להמיר למטבע המקומי. ואז ראיתי אצלה את המבט הזה שרומז שאולי קפצתי מעל הפופיק ושאולי כל הסיפור הזה קצת מוגזם. ואני זוכרת שאמרתי לה "גם אם זו הפעם האחרונה שנעשה דבר כזה, אני מרוויחה בנסיעה הזו משהו שלעולם לא תהיה לי יכולת להשיב – זמן משפחתי של ביחד, וגם אם זו הפעם האחרונה שנעשה את זה, זה שווה הכל".
היה לנו תקציב מוגדר לנסיעה, שנראה שאנחנו הולכים לעמוד בו בהצלחה. בסכום שמשפחה ממוצעת של 4 נפשות מוציאה על החיים השוטפים בארץ במשך חודשיים הצלחנו להכיל את הנסיעה הזו על כל מרכיבה, כולל הטיסות, הרכב, הבית, אוכל, בילויים – פשוט הכל! מבחינתנו זה הישג. זה היה יעד לא פשוט, ובמקום להוציא סכום אסטרונומי על חופשה קצרצרה של שבוע-שבועיים חיינו במשך חודש וחצי בחו"ל חיים מלאים, מעניינים ומאוד שונים.
הכי הרשים אותי היה הנתון המספרי שזיהיתי במעבר על סיכום ההוצאות שלנו בחודש יולי – חצי מסכום ההוצאות השוטפות הושקע בחוויות ובילוי משפחתיים! או איך שאנחנו מכנים אותם "ימי כיף". היינו במיני גולף, פעמיים שיחקנו באולינג, פעמיים שטנו לאורך חופי האי בחיפוש אחרי דולפינים ולוויתנים (ומצאנו! הרבה מהם), עלינו על רכבל לגובה הכי גבוה שמי מאיתנו היה בו אי פעם, צפינו בהופעה (ואכלנו) בהארד רוק קפה, עשינו טיולים רגליים בערים (ביותר מיום אחד ספר מד הצעדים של הפלאפון 10 ק"מ הליכה!), שיחקנו עם הגלים, עלינו מעל העננים ובעיקר היינו ביחד, באמת ביחד. בלי מחויבויות, בלי התחייבויות, בלי הצורך להתחשב באנשים אחרים, עשינו מה שרצינו, מתי שרצינו, לפי מד החשק, המצב רוח והיכולת של בדיוק 4 בני אדם – אנחנו. וזה נפלא!
תיאורטית, אין סיבה שכל הביחד וההווי המשפחתי הזה לא יתקיימו גם בארץ, אבל המציאות תמיד איכשהו מפריעה – אור חוזר מאוחר מהעבודה, הבנות נפגשות עם חברות, יש ארוחה להגיע אליה, יש סידורים לעשות ..... ואיכשהו זה בורח לנו בין האצבעות. ואם כבר מתכננים טיול שבת אז צריך לצאת מוקדם לפני שחם ויש הרבה אנשים (וכותבת שורות אלו לא מסתדרת טוב עם המושג "לקום מוקדם", אלא אם כן זה למטרת אפיית בריושים ???? ). בגלל זה אני כל כך מסתדרת עם שעות החיים הקנריות – הסופרים נפתחים ב- 9 בבוקר, החנויות רק ב- 10, השמש שוקעת מאוחר והחיים בשיאם ב- 17 ואפילו ב-20 בערב.
בגיל 21 חייתי שנה באקוודור. בזמן שבני גילי קפצו מהוסטל להוסטל ברחבי דרום אמריקה, אני עבדתי וגרתי בקיטו, בירת אקוודור. הייתה לי שותפה ישראלית שכמוני עבדה בשגרירות ישראל וביחד ניהלנו משק בית וחיים שלמים במדינה הדרום אמריקאית. אני זוכרת את התקופה הזו כנפלאה! המאפיין העיקרי שלה היה "חיים לצד חיים", מה זה אומר? שאת חיה חיים שהם לצד החיים שלך ולכן שום דבר לא מטריד אותך באמת – את לא בארץ (ועם הטכנולוגיה של תחילת שנות ה- 2000 התקשורת שלך עם הבית מסתכמת בשיחה שבועית יקרה למדי ושיחות במסנג'ר, לא של הפייסבוק, אלא המסנג'ר הוותיק של מייקרוסופט, מבית קפה שכונתי עם מחשבים שמשלמים בו על אינטרנט לפי שעה) אז הבעיות של הארץ לא מגיעות אלייך ואת לא אזרחית אקוודור אז הבעיות שלהם לא נוגעות לך. כאילו חיה חיים בהשאלה לזמן מוגבל. יחד עם זאת, לא הייתי מוכנה להישאר שם מעבר לשנה שהוקצבה לי, כי עם כמה שתחושת הריחוף הזו משחררת, רציתי חיים אמיתיים משלי, אבל תמיד רציתי להרגיש שוב את ההרגשה הזו של "חיים לצד חיים", של ההזדמנות לחיות חיים אחרים לזמן מוגבל.
אני כל כך שמחה וגאה בשנינו על שהפכנו את התיאוריה שלנו למציאות. אם לפני שנתיים מישהו היה מעלה על דל שפתיו את הרעיון המשוגע הזה, הייתי אומרת שזה בלתי אפשרי בעליל, רק אנשים בלי דאגות כלכליות יכולים לעשות כזה דבר. ובאמת, עד לפני שנתיים, רעיון כזה באמת היה בלתי אפשרי – הפרנסה שלי הייתה תלויה באספקה של מוצר פיזי ואור לא יכל להיעדר מהעבודה ליותר מסוף שבוע ארוך של חופשה, אז לעבוד חודשיים מהבית היה inconceivable (יענו, בלתי מתקבל על הדעת, פשוט ב"נסיכה הקסומה" זה נשמע טוב יותר ????). אבל בערך לפני קצת פחות משנתיים שינינו את החיים שלנו, אור החליף עבודה ואני הפכתי את הקונדיטוריה שלי לדיגיטלית והפכנו למעשה את המשפט האלמותי ש"אם רוצים מגיעים למקומות נפלאים". עכשיו, כשאני אומרת לבנות שלי שהן יכולות ה-כ-ל ושהכל אפשרי, אין לי קווצ' קטן בלב שמוסיף בשקט "בהתאם לנסיבות" כי אני יודעת 'על אמת' שאת הנסיבות אנחנו יוצרים לעצמנו.
פעם נתתי לחברה טובה תמונה של שקיעה שצילמתי בים וכתבתי עליה "בצלמך ובדמותך יצרת את עצמך" ואני כל כך מאמינה בזה ובמשמעות האמיתית של יצירת המציאות ולקיחת האחריות על חיי, שהדפסתי את המשפט על המגנט ותליתי על המקרר בבית.
אני מתכוונת לחיות את החיים האלה בדיוק פעם אחת – אז כדאי שאלה יהיו חיים טובים, ממצים ובעיקר – יצירה שאני יצרתי ולא אף אחד אחר!

רות.

דילוג לתוכן