שיווי משקל

המסע לעבר האיזון בחיים

למה לעזאזל גררתי איתי גיטרה לזנזיבר?
הבנות והגיטרה

למה לעזאזל גררתי איתי גיטרה לזנזיבר?

גילוי נאות: אני לא יודע לנגן. כלומר, אני יודע קצת לנגן, די גרוע. פריטה חופשית, משהו כמו 8 אקורדים בסיסיים שאני זוכר בע"פ ובערך 3 שירים. תנו לי שיר באקורדים פשוטים ( משינה למשל) ואני אזייף אותו יופי. ובכל זאת, יש לי גיטרה קלאסית חביבה שקניתי לפני 12 שנים בערך ועוברת איתי דירה אחר דירה. מונחת לה תמיד בפינת הבית בכל אחת מהדירות שבה גרנו, ואחת לכמה זמן אני אשכרה נזכר שהיא קיימת, מקדיש 10 דקות לכוון אותה ועוד עשרים דקות לשחק איתה קצת ומחזיר אותה למקומה אחר כבוד.

מי שמכיר אותי קצת יודע את התפקיד שמוזיקה ממלאת בחיי (לא הלכתי לישון בלי משהו מתנגן ברקע מאז שאני זוכר את עצמי בערך), ויש לי חיבה יתרה לנעימות גיטרה איכותיות עם מנעד העדפות מוזיקליות די רחב, מהנדריקס וקלפטון, דרך ג'וני קאש וג'רי ריד ועד מטאליקה ודרים תיאט'ר כך שהרצון לדעת לנגן תמיד הייתה נוכח בחיי, קיים, אך לא ממומש.
עשיתי שיעורים לאורך השנים אצל כל מיני מורים. קיבלתי שיעורי בית לתרגול, וחיפפתי, פעם אחר פעם. לא הקדשתי לזה מעולם מאמץ ראוי ואני די מצטער על כך, כי אני חושב שעם השנים והגיל זה לא נהפך ליותר קל.

לפני הנסיעה שאלה אותי רות בנונשלנטיות – "מה אתה מתכוון לעשות עם הגיטרה שלך?". בלי לחשוב פעמים עניתי – "נראה לי שניתן אותה לאחותך, שהילדים ייהנו ממנה". ממה שהיה ידוע לי, להטיס גיטרה זה לא הדבר הכי בריא עבורה, וזה דורש גם מנשא קשיח יקר, וחשבתי שהטרחה הזו מיותרת בשביל משהו שבאמת, למרות שלא נעים לי להודות בזה, מונח רוב הזמן כאבן שאין לה הופכין.

בזאת הסתיימה השיחה והמשכתי בענייני. בערך שבוע לאחר יום הולדתי שחל בתחילת יוני, שבועיים לפני הנסיעה, בעודי בעבודה רות מתקשרת אלי עם בקשה מפתיעה: "שליח אמור היה להביא לי משהו, אבל אני לא בבית, ביקשתי שימסור את זה לך בעבודה". למרות שאנחנו גרים בחדרה ואני עובד בתל מונד, הייתי טרוד בענייני עבודה ופשוט יצאתי לחכות לשליח שהיה מרחק דקות ספורות ממני. השליח מגיע, נכנס לתא המטען של המשאית ומגיח ממנו עם... ניחשתם נכון – קייס קשיח לגיטרה!

הייתי די בהלם כשנכנסתי בחזרה למשרד עם החבילה הענקית ביד וסיפרתי את הסיפור המשעשע לחבריי לעבודה.

הקייס הגיעה למשרד

 

מה גרם לרות לדאוג לזה שהגיטרה תטוס איתנו?

המשחק הזה, הדינמיקה הזו ביני לבין רות, זה לא דבר חדש. יש לנו מן קטע כזה, לדרבן אחד את השנייה לא לוותר על דברים שחשובים לנו, על חלומות שמעסיקים לנו את הדמיון. כך בדיוק היה כשקניתי לה ליום ההולדת, עוד כשרק החלה ללמוד קונדיטוריה, חולצת שף עם השם שלה רקום על דש החולצה. "בעתיד הלא רחוק תזדקקי לזה" אמרתי לה אז, "כשנפתח את בית הקפה שלנו". ההלם שלה בזמנו לא היה רחוק מזה שלי כשעמדתי שם במשרד בידיעה שהגיטרה נוסעת איתנו מעבר לים.

הבנות והגיטרה

מה צריך לעשות בשביל להטיס גיטרה

שמח ומופתע חזרתי הביתה, ורק אז חלחל האסימון. מה זה אומר בכלל להטיס גיטרה? זה מזוודה? כבודת יד? אולי צריך לשלם על זה יותר לחברת התעופה? אז הרמנו טלפון לחברת התעופה דרכה קנינו את הכרטיסים, אתיופיאן אירליינס, והם מצידם בישרו לנו שישמחו להטיס את הגיטרה, רק שלמרות משקלה הקל היא נחשבת כמזוודה לכל דבר. וכך, מחיר החלום היה לוותר על מזוודה שלמה של בגדים, מצעים או דברים אחרים. "וכמה יעלה לנו להביא מזוודה נוספת מעבר למגבלה הכלולה בכרטיס?" שאלנו. 200$ הייתה התשובה.

אחרי התלבטות מסוימת שכללה גם ניסיון להתפשר ולהסתפק רק ב-7 מזוודת, חלחלה התובנה שזה לא יספיק. חייבים להביא מזוודה נוספת ולשלם על זה בהתאם. בשלב הזה אמרתי לרות שאולי בכל זאת נוותר, שאני מעריך את המחווה והרצון אבל זה עוד יעלה לנו ביוקר. "אין מצב" הייתה התשובה הנחרצת של זוגתי. הגיטרה הזו נוסעת איתך. החלטנו לקנות עוד מזוודה, לשלם את מחיר הכבודה העודפת ולא להתפשר על כמות המטען הנדרש לנו לתקופה הארוכה המצפה לנו בחו"ל.

הגיטרה מוכנה לנסיעה

סופו של הסיפור היה דווקא משמח ומפתיע לטובה. כאשר הגענו לדלפק הכרטוס בשדה התעופה עם 8 מזוודות וגיטרה אחת, נכונים לשלם את המחיר שנאמר לנו בטלפון, חיכתה לנו בעמדה דיילת נחושה, שלא היה נראה לה הגיוני שנשלם 200$ נוספים על כבודה שמשקלה 6 ק"ג בלבד. היא לא ויתרה, רדפה אחרי אחראית המשמרת במשך כמה דקות וחזרה אלינו עם בשורה. הגיטרה לא תישלח לבטן המטוס, אלא תעלה איתכם לטיסה, ובמידה וצוות המטוס יראה לנכון היא תימסר לידיהם בשער הכניסה למטוס (כמו שעושים עם עגלת תינוקות למשל). כל זאת, ללא תשלום נוסף משום סוג. איזה כיף!
למזלנו המטוס היה דליל יחסית בנוסעים, כך שלא הייתה בעיה לאפסן את הגיטרה בתאי האחסון העליונים, וכך, למרות אי הנוחות הכרוכה בכך (כבר היינו מועמסים בשני תיקי יד ושני תיקי טרולי), זכיתי לקחת את הגיטרה היקרה שלי איתי יד ביד לאורך כל הדרך לזנזיבר הרחוקה.

ועכשיו נשאלת שוב השאלה החשובה:

למה לעזאזל מישהו שלא ממש יודע לנגן עושה את כל המאמץ לגרור איתו גיטרה במסע כזה?

התשובה הפשוטה היא – כי כל הנסיעה הזו, כל ההרפתקה הזו, היא בגדר הגשמת חלום כמוס, או לפחות הניסיון והמאמץ הראוי והמלא לעשות את זה. ואולי, רק אולי, בגלל המאמץ הרב שהושקע בלהביא אותה לכאן, הפעם זה יקרה. הפעם אני אשקיע את המאמץ הראוי גם בפנטזיה הזו ואזכה לעוד נתח קטן של הגשמה בדרך.

לפני יומיים הגיטרה נשלפה לראשונה אחר כבוד מתיק הנשיאה, בריאה ושלמה. לאחר שנוקתה קצת מאבק, היא זכתה לכיוון איכותי ומדוייק ושעה שלמה ומלאה של תשומת לב – אני חושב שכל זנזיבר שמעה אותי מזייף בהנאה, בעוד תמר לקחה את הדלי והכף מתיק משחקי הים וליוותה אותי בתיפוף נלהב. ממש אחר צהריים מוזיקלי ומשפחתי.

הגיטרה במקומה החדש בבית

ומה הלאה? מקווה שעוד חלום קטן יתקדם צעד נוסף במהלך הנסיעה הזו.

אור

 

דילוג לתוכן