שיווי משקל

המסע לעבר האיזון בחיים

לפעמים אתה לא

לפעמים אתה לא

"חוץ מ… אם אתה לא.
לפעמים אתה לא.

מצטער לספר
האמת היא פשוטה,
נתקלים,
נכשלים,
לפעמים גם אתה."
מתוך – "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים" מאת דוקטור סוס.
בתרגומה העברי של לאה נאור, הוצאת כתר.

גילינו את הספר הזה כשהבנות היו קטנות ומאז אנחנו נהנים לצטט אותו ולהזכיר לעצמנו ולבנות שבשביל להגיע למקומות נפלאים חייבים לצאת ולנסות ולעשות. למען האמת – זה עובד לנו לא רע סה"כ, בין זנזיבר לטנריף ועכשיו בסיציליה, העזנו, יצאנו, הגענו למקומות מדהימים, ראינו דברים נפלאים והחוויות ממשיכות להצטבר בקצב נהדר.

אבל לפעמים? יש ימים כאלה שהם פשוט "לא" אחד גדול.

לא מה שתכננו. לא מה שרצינו. לא מה שציפינו שיקרה.
כשאנשים מדברים על טיולים, קצרים או ארוכים, יש נטייה להשמיט את הימים האלה, לא לדבר עליהם ולהדחיק אותם, תוך שמשתפים איזה תמונה אקזוטית ויפה עם הים ועם איזה קוקטייל ביד.
הפעם החלטתי לספר דווקא על יום כזה. למה? כי זה חלק מהחיים וזה חלק מהעניין בעיקר כשמטיילים עם ילדים, אבל לא רק, יש גם ימים מבאסים.

אז אחרי ההקדמה הארוכה הזאת – הנה זה בא.

ארוכה הדרך למסינה

סיצילה היא אי ענק (גודלו בקירוב כגודלה של ישראל) מה שאומר שבין הערים השונות והאזורים השונים באי יש מרחקים לא מבוטלים. אנחנו מצאים באיזור הדרום מזרחי של האי. יש המון מה לראות בסביבה הקרובה ובאמת הספקנו לא מעט, אבל התחלנו למצות את מה שיש במרחק של עד שעה וחצי נסיעה מהבית והגיע הזמן להתחיל לחשוב רחוק יותר.

מכאן וצפונה לאורך החוף המזרחי יש כמה וכמה נקודות עניין שרצינו לכסות – העיירה הציורית טאורמינה שהיא אחת האטרקציות המרכזיות באי, העיר מסינה שהיא הפינה הצפון מזרחית של האי ואחת הערים החשובות וביניהן הכפר "סבוקה" – שהיה אתר הצילומים המרכזי בסרט המיתולוגי "הסנדק".

ידענו שהדרך למסינה לא קצרה. כ-3 שעות נסיעה לפחות מביתנו, ולכן החלטנו שהדבר החכם ביותר הוא לתת גז מוקדם בבוקר, לעלות למסינה במהירות וממנה להתחיל להתקדם בנחת דרומה לאורך קו החוף והאתרים שרצינו לראות.

תכננו את הדרך – הכנו אוכל ושתייה, העמסנו על הטלפון מאות שירים שלא יהיה משעמם, הבנות הביאו משחקים, הלכנו לישון מוקדם בערב לפני כן, קמנו רעננים ויצאנו לדרך!

תחושת בטן – תרתי משמע

בערך שעה וחצי לתוך הנסיעה קרן התחילה להתלונן שהיא לא מרגישה טוב. לא כאב ממוקד, מעין תחושה כללית. היא ישבה לה עצובה וחיוורת במושב האחורי בזמן שתמר מנסה להשיח את דעתה במשחקים ושירים וחיבוקים. פקק של בוקר חיכה לנו באוטוסטרדה ומערכת הניווט בחרה להוריד אותנו בקצה הדרומי ביותר של העיר, כך שנאלצנו לחצות את כולה דרך רמזורים, פקקים ונהיגה סיציליאנית פרועה. אחרי 3 וחצי שעות מתישות ברכב – הגענו!!! עוד בערך 20 דקות מתסכלות של חיפוש חנייה אבל גם כזו מצאנו וקדימה לדרך!

בשעה טובה יצאנו לדרך והתחלנו לשוטט ולטייל בעיר, ואז מצאנו קונדיטוריה שהתהדרה בכך שחצתה את גיל 100 שנות קיומה זה מכבר, ממש מסוג הדברים שאנחנו בדרך כלל מחפשים. נכנסנו להסתכל על הויטרינה ולחפש משהו לכרסם אבל קרן מהר מאוד הבהירה לנו שהיא לא במצב. אז כבר הבנו שיש בעיה - כשקרן לא מגלה שום עניין בויטרינה מגדושה במתוקים – המצב לא טוב בכלל!!! התיישבנו מחוץ לקונדיטוריה, התלבטנו מה לעשות ומבט אחד נוסף על קרן הבהיר לנו – צריך להתחיל להתקדם הביתה.

משהו בעיר לא התחבר לנו. לא זרם. העיר פשוט הרגישה לנו אפרורית, רדומה, משעממת ומפוייחת. אלמלא מצבה של קרן כנראה שהיינו נאבקים להמשיך ולטייל בה. היום הזה, כנראה, כבר אבוד. אז נכנסתי עם תמר בחזרה לקונדיטוריה, לפנק אותה לפני שחוזרים לנסיעה הארוכה. הזמנו קנולי שמחירו היה כפול ממה ששילמנו עד היום וטעמו לעומת הזאת היה מאכזב ממש.

מתחילים את הדרך חזרה

אז הבנו שצריך לחזור דרומה הביתה והלקח המיידי הוא שלא יהיה חכם לנסות שוב לעשות את זה בנסיעה רצופה. מאחר וגם ככה רצינו לבקר בסבוקה – החלטנו להגיע לשם בתור תחנת ביניים בתקווה שיהיה נחמד וקליל.

סבוקה התבררה כנקודת האור של היום המורכב הזה! עיירה קטנה, מקסימה, נעימה להפליא והביקור באתרי הצילום של "הסנדק" שהוא אחד הסרטים האהובים עלי בכלל הפך את הכל להרבה יותר מעניין ומיוחד. בילינו שעתיים נעימות להפליא כשקרן התאוששה לחלוטין! היא קפצה ורקדה וקשקשה ואכלה גלידה בתיאבון בריא וניכר היה ששינוי הכיוון שלנו עשה לה רק טוב!

האופטימיות חזרה אלינו, אבל כנראה שהיינו אופטימיים מדי בנקודה הזו. יכולנו להתקדם מהר יותר הביתה אבל במקום זאת החלטנו בכל זאת להמשיך ליעד הבא שהיה בתכנון לאותו יום – העיירה טאורמינה. בדיעבד, לא ההחלטה החכמה ביותר שקיבלנו.


טאורמינה – לא מה שחשבנו

אז העיירה טאורמינה מוזכרת ללא הרף בכל חיפוש אחר נקודות עניין בסיציליה. היא מתוארת כעיירת חוף ציורית, מעניינת יפה ואטרקטיבית, מקום שפשוט חובה לבקר בו! עכשיו אולי לא קראנו מספיק, או לא קראנו בין השורות, אבל מה שאנחנו (אני ורות) מגדירים בעיני רוחנו כעיירת חוף ומה שפגשנו בפועל – הפער פשוט בלתי ניתן לתיאור.

מצאנו אתה עצמנו בתור עיר שאמנם נראית ציורית ומעניינת לביקור אבל בה בעלת רחובות צרים וצפופים וכמתבקש – עם אפס אפשרויות חנייה. אחרי שני סיבובים למעלה ולמטה בכבישים הבנו שחנייה כבר לא נמצא כאן. ירדנו לחלק התחתון שמתחת לעיר, איזור איזולה בלה – חוף ים שגם הוא בפני עצמו מדובר מאוד ושווה ביקור. מסתבר שמכיוון שחוף איזולה בלה מבוקש מאוד והוא נמצא בדיוק מתחת לעיירה טאורמינה המבוקשת לא פחות, יש רכבל שמחבר בין שני החלקים הללו של האיזור.

חשבנו שהגענו למנוחה ונחלה. חנינו ובאנו לקנות כרטיסים לרכבל. שעולים 6 דולר לראש, כולל ילדים. בשלב הזה השעה הייתה חמש וחצי בערב, היינו מרחק של שעתיים וחצי נסיעה מהבית ומותשים לגמרי. בכל זאת בלי לחשוב יותר מדי נעמדתי בתור לרכישת כרטיסים לרכבל. רגע לפני ששלפתי את הארנק רות עצרה אותי.

תיאום ציפיות ביננו הבהיר את הדבר הבא:
- אנחנו גמורים ומותשים
- אנחנו לא הולכים להקדיש עכשיו כמה שעות לביקור מוצלח בעיר, כי אין לנו כוחות לזה ולכן חבל על הכסף (24 יורו) שנשלם על הרכבל – זה ביקור מפוספס.
- כדאי לחזור לרכב לפני שתעבור רבע שעה ונצטרך לשלם על החניה.

אז חזרנו לרכב. בדיוק 16 דקות אחרי שחנינו. תשלום מלא על סך 10 אירו.

בשלב הזה קיבלנו עוד החלטה "מבריקה" והתחלנו להסתובב באיזור בתקווה למצוא משהו מעניין לעשות. אז נחסוך לכם את הזמן נגלה לכם שאם לא עולים לעיר ואין כוונה לבלות את הזמן בחוף – אין ממש מה לעשות שם. חבל רק שלקח לנו שעה שלמה של שיטוטים להבין את זה.

מותשים ועייפים נכנסנו לרכב נחושים בדעתנו להתקדם הביתה ואולי עוד להגיע בשעה סבירה.
אבל מאחר והיינו ברצף של החלטות לא נבונות בכלל, היום המתיש הזה המשיך ולא בקטע טוב.

ג'יארדיני נקסוס – שממה ושיממון

העיירה הסמוכה לטאורמינה מדרום היא ג'יארדיני נקסוס, שעל חוף הים שלה מדובר רבות. אני אציין שבשעה 6 בערב הוא הרבה פחות אטרקטיבי אז השקענו גם כן משהו כמו 25 דקות בחיפוש חניה מתיש ומצאנו. יצאנו לסיבוב ברחוב, הלכנו בערך 4 פעמים לאורכו ולרוחבו עד שהבנו שאנחנו שורפים עוד זמן ואת שארית כוחותינו בהליכה חסרת תועלת ומטרה בעיר שאם להודות על האמת לא מעניינת במיוחד.

מאחר וכמו שכתבתי היינו ב"רצף טוב" במקום להיכנס לאוטו ולטוס משם התיישבנו במסעדה. לקח בדיוק 15 דקות של ויכוחים עם הבנות ובהייה בתפריט בשביל להבין שאנחנו הולכים לשלם המון כסף על אוכל בינוני בשביל לקום ולקפל את עצמנו מכאן.
קנינו גלידה לבנות בגלידריה הסמוכה, נשמנו עמוק ונכנסו לרכב, הפעם במטרה אחת ויחידה – להגיע הביתה ולסיים את היום הזה!
כעבור שעתיים וחצי נסיעה, בשעה 22:30 הגענו אחר כבוד הביתה.

סיכום ההישגים שלנו ליום זה:
- נסיעה של 3.5 שעות למסינה.
- שעה וחצי מיותרות ומתישות של הליכה נטולת עניין במסינה
- ביקור כיפי להפליא בסבוקה (תודה לאל שמשהו היה מוצלח)
- שעתיים וחצי של התשה בטאורמינה
- עוד שעה וחצי של התשה בגי'ארדיני נאקסוס.

השורה התחתונה היא שהיום הזה פשוט לא התחבר. לא זרם, לא עבד ואנחנו היינו כל כך להוטים לנסות להפיק ממנו משהו אחרי כל הנסיעה והציפייה שבנינו לעצמנו לא הצלחנו להיות מספיק צלולים בשביל "לחתוך" את היום בזמן.

אני חושב שהכוח שפעל עלינו פה היה דומה לזה של משקיע בבורסה שבחר מניה גרועה להשקעה. הכסף כבר הלך, ההפסדים מצטברים ובמקום לזהות את נקודת "חיתוך ההפסד", ה-Stop Loss שלנו, בחרנו להמשיך להיאבק. השקענו את כל הזמן הזה בשביל להגיע לאיזור שהרגשנו שאנחנו חייבים להצדיק את זה איכשהו, למרות שאנחנו יודעים מניסיון העבר שזה אף פעם לא עובד.

הלקח הראשון שאני לוקח מפה

זה שלמרות הכל הצלחנו לעשות "חיתוכי הפסד" בחלק מהמקומות, תכניות משתבשות. זה יכול לקרות לכל אחד בכל מקום וצריך לדעת מתי לעצור, למרות ה"הפסד" לכאורה, לשנות כיוון ולא להתעקש. התובנה הזו גרמה לי להתעקש על לחתוך ממסינה, גרמה לרות לעצור אותי מלקנות כרטיסים לרכבל בטאורמינה ודחפה את שנינו לקום מהמסעדה בג'יארדיני נאקסוס למרות שזה קצת מביך אחרי שאתה יושב במקום עם התפריטים כבר דקות ארוכות וכל פעם דוחה את המלצר מלקחת הזמנה לעוד 5 דקות.

אני יכול רק לברך על זה שעם השנים בנינו מערכת יחסים כזו ביננו שמאפשרת לנו להודות אחד בפני השני על טעות ולשנות כיוון.

הלקח השני והכי חשוב פה

הוא שאסור לתת לדברים כאלה לשקוע לנו עמוק מדי בלב. תכניות משתבשות (זה כבר אמרנו) ולפעמים הן משתבשות כי קיבלנו החלטות לא נכונות וזה יכול להיות ממש מוריד ומבאס, אבל אם אנחנו נותנים לזה לשבת לנו על הלב והמצפון יותר מדי חזק ועמוק זה משתק אותנו ומונע מאיתנו להמשיך לנסות ולהעז וזה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות.

אם היינו נותנים ליום הקשה והמעייף מאוד שעבר עלינו להשפיע עלינו עמוק מדי היינו מבלים את השבת בבית ומונעים מעצמנו יום מדהים של טיול בכמה מהאתרים הכי שווים בסיציליה (עליהם נספר בהזדמנות אחרת). אבל למרות החוויה הלא מוצלחת קמנו בבוקר לאחר מכן רעננים אחרי שניערנו מעצמנו את הבאסה של אתמול והתחלנו יום חדש באנרגיה גבוהה.

זהו, הייתי צריך לפרוק את הסיפור הזה וחשתי צורך להראות גם צד אחר שהוא פחות ורוד ושמח ומלא בקנולי וריקוטה אבל הוא חלק בלתי נפרד ממה שאנחנו עושים.

הפוסטים הבאים כבר יהיו הרבה יותר שמחים!

אור

דילוג לתוכן