שיווי משקל

המסע לעבר האיזון בחיים

מה יש לכם לחפש שם?
מה יש לכם לחפש שם

מה יש לכם לחפש שם?

וואו, הרבה זמן לא כתבתי לבלוג הזה, לפחות מאז שחזרנו לארץ מההרפתקה האפריקאית שלנו. אבל מאז שקיבלנו את ההחלטה לבלות את הקיץ הקרוב בטנריף, כל בנאדם בסביבתי ששמע על זה שאל אותי מייד וללא היסוס – "טנריף? חודש וחצי? מה יש לכם לעשות שם??".

התדירות של השאלה הזו היא זו שדחפה אותי לכתוב, ממש כמה ימים לפני שאנחנו עולים על המטוס ויוצאים לדרך, כי ההסבר לשאלה הזו הוא קצת יותר מורכב.

אני אתחיל דווקא בשיר (לא שלי, אני הרבה דברים, משורר זה לא אחד מהם)
אלא של בחור חביב בשם יוני בלוך (זוכרים? הוא הייטקיסט מצליח היום).
מפאת זכויות יוצרים אני לא שם את מילות השיר או את השיר עצמו כאן,
אבל זה שיר יפה ונעים ששווה להכיר אז כנסו לכאן בשביל לשמוע:

אנקדוטה מעניינת למי שזוכר את הפוסט על הגיטרה בזנזיבר:
זה אחד השירים הבודדים שגם היום אני מצליח לנגן ולא להישמע מזעזע!

נוף אחר

רובנו הגדול (או לפחות אלו מאתנו שאין להם משפחה בחו"ל ואף אחד ממשפחתם לא עובד מחוץ לגבולות ארצנו) הורגלנו מילדות לחשוב שנסיעה לחו"ל שאינה למטרות עבודה היא כנראה למטרת חופשה וטיול. לא משנה אם זה הטיול הגדול אחרי צבא לדרום אמריקה או למזרח, או אם זה חופשה רומנטית של סופ"ש הכול כלול ביוון, אם נוסעים לחו"ל חייבת להיות לזה מטרה אופרטיבית ברורה.

חופשה, טיול, עבודה, שליחות כזו או אחרת – זהו, שם זה נגמר, אלא כמובן אם עושים רילוקשיין ואז ברור שאתה מעביר את מרכז חייך למדינה אחרת. אגב, גם רילוקשיין, ברוב המכריע של המקרים, מגיע ממקום של התקדמות בעבודה ו/או בלימודים ולכן גם הוא נובע ממטרה אופרטיבית ברורה – אתה לא נוסע "סתם", אלא נוסע לעשות משהו.

לכן, ברגע שהנסיעה שלנו לא עונה על אף אחת מההגדרות שהזכרתי, אנחנו נתקעים במעין לופ מחשבתי לא ברור שמוביל כמובן לשאלה שהיא כותרת הפוסט הזה – לא טיול, לא חופשה, לא עבודה – אז מה לעזאזל יש לכם לעשות שם?

האמת – ככל ששאלו אותי את השאלה הזו יותר, ככה מצאתי את עצמי מתקשה להסביר ולענות.

הנסיעה הזו היא לא החלטה קפריזית, גחמה רגעית שגרמה לנו לקנות כרטיסי טיסה. זה מהלך מתוכנן שהלך ונבנה בקפידה במשך מספר חודשים עד הרגע המכריע שבו נפלה ההחלטה הסופית על היעד, נרכשו הכרטיסים והודענו על כך לעולם. ובכל זאת אני מוצא את עצמי ללא מילים כשאני מנסה להסביר מה בדיוק המטרה של כל הדבר הזה.מה אנחנו מחפשים ומתכוונים לעשות במשך חודש וחצי על אי קטן ומעניין לחופיו של האוקיאנוס האטלנטי ולמה זה שונה מסתם עוד חופשה.

החיים עצמם

אז בואו נתחיל מהסוף

נמאס לנו מחופש
ונמאס לנו מהבריחה הקצרה והכואבת מהמציאות.
נמאס לנו שנמאס לנו מהשגרה.
אנחנו לא רוצים לחיות ככה. מסרבים לשחק את המשחק הזה שבו אתה מבואס ומדוכא מהשגרה האפורה, חי משבת לשבת, מחג לחג ומחופשה לחופשה.

אנחנו לא רוצים לצאת לחופשות יותר! אנחנו לא רוצים לברוח מהעולם. אנחנו רוצים לראות אותו! באמת! להגיע למקום חדש, לא בתור אורחים לרגע.

אנחנו רוצים להגיע למקום, גם אם לפרק זמן קצר, ולהתייחס אליו כמו בית, במלוא מובן המילה. לפרוק את המזוודות בארונות, למלא את המטבח והמזווה. להכיר את הסופר או המכולת, את החנויות המקומיות, את הרחובות והכבישים. אנחנו רוצים לראות נוף אחר מהחלון, אבל שהוא ייראה לנו מוכר. אנחנו רוצים לדבר עם אנשים שחיים במקום, לראות, או לנסות לראות, את העולם מהזווית שלהם.

אנחנו הולכים לטייל, זה בטוח. גם לנפוש ולנוח, אין ספק.

אבל... יותר חשוב מזה.

אנחנו הולכים לחיות!

וזו הנקודה שאולי קשה כל כך להסביר.

כי מה הם החיים בעצם? ממה הם מורכבים? מאינספור חוויות קטנות, חלקן חסרות משמעות וחלקן משמעותיות מאוד. אני חושב שזה בעצם שורש העניין כשיוצאים לחופשה, היא חייבת להיות מוצלחת, אין מצב שלא. זו הבריחה השנתית שלנו, רגע של אסקפיזם משגרה מעיקה. הרגע הזה חייב להיות מושלם, ויחד עם זאת הוא כל כך קצר וחולף כל כך מהר! מה יקרה אם משהו ישתבש? או משהו לא יקרה כמו שציפינו?

אני יכול לציין שהיינו בחופשה כזו. יצאנו לחופשה קצרה של 4 ימים, שדרשה לא מאוד הכנה ולוגיסטיקה משפחתית ועלתה לא מעט כסף והיא הגיעה בשלב שבאמת נגמר לנו האוויר והיינו צריכים "הפסקה". רק מה... היא לא הייתה מוצלחת. דברים לא התחברו, הציפיות שלנו היו שונות ממה שפגשנו, ובמקום לחזור הביתה רעננים חזרנו עם תחושה חמוצה של החמצה, כי מי יודע מתי תהיה ההזדמנות הבאה?

אבל כשנוסעים לתקופה ארוכה יותר, כש"מתיישבים" במקום וחווים אותו באמת, יש רגעים של טוב, יש רגעים שפחות, אבל המכלול הזה של חיים דומים ואחרים בו זמנית, של קיום חיי בית, עבודה ומשפחה במקום אחר בעולם – זה מושך אותנו בצורה בלתי רגילה.

גם כשהיינו בזנזיבר – היו רגעים קשים. היו ימים בלי חשמל. היו ימים של גשם שוטף שפשוט לא הפסיק. היה את הלילה שבמזל גדול התעוררתי לצליל פיצוצי חשמל וכיביתי את המאווררים רגע לפני שהאש התלקחה. היו ריבים וויכוחים, היו אי הסכמות.

אבל, היה גם קסם. היה מקום חדש ושונה. היו שווקים צבעוניים, אנשים מעניינים, פשטות בלתי רגילה ושונה מכל דבר שאי פעם הכרנו. ובין לבין הייתה עבודה, שלי ושל רות, היה בית ספר לבנות, היו טיולים מרתקים וחוויות ייחודיות.

במילים אחרות – החיים עצמם התרחשו והנוף שהיה אחר הופך בהדרגה למוכר. וזה מה שאנחנו מחפשים. זה מה שאנחנו רוצים. אנחנו לא רוצים לברוח מהחיים, אנחנו רוצים שהם יהיו חוויה ארוכה ומתמשכת. שנסיעה כזו לחו"ל תשתלב בשגרת החיים שלנו באופן טבעי כמעט כמו העבודה, בית הספר ושאר ירקות.

אנחנו הולכים בדרך שהיא קצת שונה, זו לא נוודות דיגיטלית במלוא מובן המילה ולא חיי שגרה רגילים. זה חדש לנו וכנראה גם לאחרים, והאמת? אנחנו עוד לא יודעים איך זה יעבוד וכמה זמן נוכל לתחזק אורך חיים שכזה, אבל דבר אחד בטוח – אנחנו הולכים לנסות.

נתראה בטנריף 🙂 אוטוטו יוצאים לדרך.

דילוג לתוכן