שיווי משקל

המסע לעבר האיזון בחיים

מסעות
שקיעה כמעט אחרונה בזנזיבר

מסעות

הפוסט הזה הוא האחרון שכתבתי בזנזיבר, ימים ספורים לפני החזרה לארץ,
מול נופי בראשית, עדיין אפופה בריח הים.
כמעט חודשיים שאנחנו באדמת הקודש, מתאקלמים לחיינו החדשים ישנים וממשיכים לחלום

"תצעקו את החלומות שלכם – מישהו יישמע אתכם"- יובל אברמוביץ, "הרשימה"

אני חולמת על בית קפה משלי מגיל 20 בערך.

אני יודעת איך הוא ייראה ומה יגישו בו, אני מדמיינת את ריח הקפה בבוקר ואת אור ואותי יושבים עם הקרואסון (שהרגע יצא מהתנור) ועם כוס הקפה לפני שהלקוחות מגיעים. אני חושבת על הויטרינה מלאה בעוגות פשוטות וטובות, בטארטים מגרים ובאלפחורס המיוחדים שלמדתי להכין שיש להם טעם שמזכיר את ארגנטינה. אני יודעת שהוא יהיה ממוקם קרוב לבית שבו נגור ואני יודעת שהבנות שלנו יאהבו אותו. אני רואה את כסאות העץ והעיצוב החם, את המפות המשובצות אדום לבן ואת התמונות שיהיו תלויות על הקירות.

אני בת 35, כל מה שרציתי בחיי עשיתי. אז למה לא את זה??
כי זה מפחיד? כי נהייתי אמא? כי זה הרבה כסף?

כן זה מפחיד, כן הילדות שלי עוד רכות בשנים וזקוקות לתשומת ליבי, כן זה עולה הרבה כסף.

הנסיעה לזנזיבר הייתה הדרך הארוכה ביותר שעשיתי למען קידום החלום שלי, והידיעה שזה לא הולך לקרות כאן ועכשיו לקחה אותי לכיווונים אחרים של מחשבות, או כמו שאמרה המדריכה אתמול בסוף שיעור היוגה – "תחשבי על השאלה - מי אני? מה אני רוצה?"

אז אני רוצה לראות את העולם, אבל לא בסירה או מטוס שייקחו אותי במשך שנה או שנתיים כל פעם ליעד אחר בו אשהה מספר ימים, גם לא בחופשה משפחתית שנתית שאנסה לדחוס בה מקסימום אטרקציות וטיולים במינימום זמן. אני רוצה לנסוע כל שנה בחופש הגדול למקום אחר ולחיות בו חודשיים. לנחות, למצוא דירה, לעבוד, שהבנות יהיו במסגרת שדרכה יכירו תרבות ושפה. אני רוצה שאנחנו נכיר תרבויות שונות. אנשים אחרים, אפשרויות לחיות.

גרתי באקוודור במשך שנה כשהייתי בת 21, זה היה כשכולם מסביבי נסעו לטיול הגדול בדרום אמריקה. בזמן הזה הייתה לי דירה במרכז קיטו (בירת אקוודור), עבודה מסודרת וחברים מקומיים. הגעתי למקומות שמטיילים לא הגיעו אליהם והכרתי את החיים שם כפי שאי אפשר להכיר כשאת אורחת לרגע. וגם פה, אחרי סך הכל חודשיים, אני מכירה את החיים פה קצת יותר ממה שהייתי מכירה בנופש של שבוע. איך אמר לי אור לפני כמה ימים "את לגמרי בזן שלך פה". הרוגע והשקט שיש פה נכנסו לי לנשמה, פשטות החיים ואדיבות המקומיים הראו לי שיש דרך אחרת לחיות, דרך שאני מתכוונת לשמר.

זה מה שאני רוצה, בשבילנו ובשביל הבנות שלנו, לחיות חיים יציבים ומסודרים, של בית-משפחה-עבודה-חברים, 10 חודשים בשנה, וחודשיים בשנה לגור בארץ אחרת. שילוב אולטימטיבי של יציבות עם יצר הרפתקנות והרצון לראות את העולם ולהכיר אותו באמת, בלי לוותר על המשפחה והחברים.

עכשיו שצעקתי את החלום שלי, בזמן שאני מחכה שמישהו ישמע אותו, מגיע החלק של לחשוב איך לעזאזל מגשימים אותו??? או יותר מדוייק, איך מגשימים אותו כלכלית. כי מה שהיה לי חשוב תמיד, וחשוב לי גם היום, הוא לחיות חיים טובים שהם ברי קיימא, חיים שאת יכולה לתחזק מבלי להיות תלויה, עם ביטחון כלכלי.

החודשיים בזנזיבר עלו לנו כ- 50,000 ₪ שכוללים בתוכם את כל עלויות הנסיעה והשהייה, כולל כרטיסי הטיסה, המזוודות, החיסונים, שכר הדירה, הטיולים שעשינו, הוצאות התחבורה, בית הספר של הבנות..... (דרך אגב, אם לוקחים בחשבון שמשק בית של 4 נפשות בישראל מוציא בממוצע 16,000-20,000 ₪ בחודש, אז היתרה זה אותו סכום שהיינו מוציאים על חופשה משפחתית של 10 ימים) עכשיו, איך אני מצליחה לייצר סכום כזה כל שנה לצאת להרפתקאה חדשה ולכלכל אותה?

האמת, אני עוד לא יודעת. מה שאני כן יודעת זה שנמצא את הדרך!

ומה בקשר לבית הקפה ??? אני חושבת שאולי זו הסיבה שעדיין לא מימשתי את החלום שאיתי כבר 15 שנה, כי מדהים ככל שיהיה, הוא יקרקע אותי למקום אחד לאורך זמן. ואני פשוט עדיין לא מוכנה להתקרקע.

רות.

דילוג לתוכן