שיווי משקל

המסע לעבר האיזון בחיים

על זכרונות ומזכרות

על זכרונות ומזכרות

אחרי שלוש שנים, התחלנו שוב לארוז את הבית לקראת הטיסה. 

אנחנו מנצלים את השהות הארוכה מעבר לים כדי לחסוך בעליות ולהשכיר את הדירה שלנו, מה שדורש מאיתנו סידור יסודי ואריזה של רוב רכושנו שאינו עולה יחד איתנו למטוס. למרות שעל פניו זה נשמע כמו מטלה מעיקה, האריזה הזו נותנת לנו הזדמנות לעבור על הדברים שלנו ולהוציא את כל מה שכבר לא רלוונטי או שאין לנו צורך בו. פעולה מעייפת ומשחררת במיוחד.

לפני הנסיעה הגורלית לזנזיבר, מצאנו את עצמנו עם בית מלא בדברים שבכלל לא הבנו למה שמרנו כל כך הרבה שנים. בנוסף לכך שיכולת האחסון של מה שכן רצינו לשמור, הייתה תלויה במקום מצומצם אצל בני משפחתנו המורחבת, נדרשנו להחלטות מעמיקות על מה שנשאר. 

כשחזרנו ושכרנו דירה מחדש, הבנו שדווקא טוב לנו עם הצמצום בציוד ובריהוט ועיצבנו בית מינימליסטי יחסית, עם מעט מקום אחסון שלא מאפשר אגירה מיותרת. למרות זאת, עם כל אריזה של הבית לקראת נסיעה, עדיין אנחנו מוצאים את עצמנו זורקים דברים מיותרים. 

זה נפלא האמת, הבית מרגיש נקי יותר, מסודר יותר, פנוי יותר.

יחד עם זאת, יש את המזכרות שהולכות איתנו שנים, עוברות מדירה לדירה, הדברים האלה שממשיכים איתנו עוד מלפני שהיינו למשפחה. ויש גם כאלה שלמרות שאיבדו את המשמעות שלהם בחיינו, אנחנו מתקשים להיפרד מהם וכל אריזה מחדש אני תוהה לעצמי האם יש לי עוד צורך בהן או שזה משא מיותר שמכביד יותר מנחוץ.

הקושי הכי גדול שלי היה אלבומי התמונות. כל חיי דאגתי להדפיס תמונות, לרכוש אלבומים, להשקיע בסידורם ולתת להם מקום של כבוד על המדף. עם השנים הם נהיו גדולים יותר, מסיביים יותר ובעיקר מכבידים יותר על המדף. וגם שמתי לב שמעבר להכנת האלבום, אני אף פעם לא באמת פותחת אותם, חוץ מכשאני מתלבטת האם להשאיר אותם עוד בחיי .....

אז בשנה האחרונה החלטתי שדי ולקחתי על עצמי פרויקט – להמיר את האלבומים הכבדים לספרי תמונות דיגיטליים. למה? כי ספרי התמונות מכילים יותר תמונות בפחות מקום, הם דקים וקלים, משמרים את הנוסטלגיה אבל לא מכבידים. מכיוון שמדובר בפרויקט גדול, התחלתי באלבומים שמכילים את התמונות שלנו מהיום שבו נולדו בנותינו, כן, 11 שנים של תמונות. למרות שזה נשמע המון, לא לקחתי חופש מהעבודה כדי לעשות את זה, רק המרתי שעות בטלה / גלישה ברשתות החברתיות / צפייה בסדרה כלשהי וישבתי על זה שעה בכל יום. בתמורה קיבלתי 3 ספרי תמונות שהמירו 7 אלבומים כבדים. די משתלם, לא? 😉

הפעם, בזמן שארזנו, ועברתי על האלבומים שעוד נותרו, הוצאתי משלושה מהם מספר תמונות משמעותיות ונפרדתי מהם. גם נראה לי שאחרי שנחזור אני אמיר את שאר האלבומים שעוד נותרו לספרי תמונות, כדי לשחרר גם אותם.

ולמה אני כותבת את זה? 

כי כל הסיפור הזה גרם לי לחשוב הרבה, על זיכרונות, על מזכרות, על מה שאנחנו בוחרים לקחת איתנו ממקום למקום. תמיד הייתי מאד נוסטלגית, אחת כזו ששומרת הכל, אחרי שבחרתי בחיים של תנועה, הבנתי שזה חלק שאני כנראה צריכה לוותר עליו. הזיכרונות נשארים איתנו, היותר טובים וגם הפחות, אבל הדברים האלה שאנחנו בוחרים לשמור ולאגור, אם הם עושים לנו טוב, זה מצוין, אבל כשזה מתחיל להעיק, הגיע הזמן להיפרד.

כשאנחנו נפרדים מציוד מיותר או ממזכרות שאין לנו צורך בהן יותר, אנחנו גם מנקים את המיותר והמכביד מעצמנו, מקלים את המשא שעל גבנו ואז הרבה יותר קל לנו להמשיך הלאה.

יצא לי קצת ניו אייג'י אומנם, אבל אם תעצרו ותחשבו על זה רגע, אם תרימו את העיניים ותסתכלו סביבכם על הבית שבו אתם חיים, אולי תמצאו גם כמה דברים שכבר אין לכם צורך בהם ואתם סתם סוחבים איתכם 😊

רות.

דילוג לתוכן