שיווי משקל

המסע לעבר האיזון בחיים

פחד, אומץ ומה שביניהם
כלום לא מפחיד הכל כרגיל

פחד, אומץ ומה שביניהם

מאז שהודענו פומבית על התכנית הגרנדיוזית שלנו לצאת לזנזיבר לעבר הגשמת חלומנו, אחד הדברים העיקריים שהיה לאנשים להגיד לנו היה "וואו, כמה אומץ". זה כיף לשמוע אנשים אחרים, קרובים יותר או פחות וגם כאלו שאיננו מכירים כלל מגדירים אותנו כאנשים אמיצים.

והאמת? אני לא מרגיש אמיץ בכלל, אפילו לא קצת! אני מת מפחד, משקשקות לי הברכיים (ועוד כמה דברים). ואפילו עכשיו, אני כבר פה! והשד כבר ידוע, ובהרבה מובנים לא כזה נורא. ואני עדיין מפחד, כי הכל זר ושונה ולא מוכר, כל כך רחוק מכל דבר שהכרתי או חשבתי שאני יודע בחיים.

עוד הרבה לפני שהנסיעה וההרפתקה הזו הפכה למציאות, ברגע שהרעיון רק עלה, המחשבה הראשונית הייתה – וואו, מגניב! והמחשבה הבאה אחריה הייתה: "כן, אבל...".

ופה הפחד התחיל להשתלט. לקח לי זמן להבין את זה, לנתח את זה ולפרק את זה לגורמים, כי בהתחלה זו הייתה מן תחושה לא נוחה כזו בבטן ובראש, קושי להירדם, עצבנות בלתי מוסברת. ואז הבנתי. אני מת מפחד! כשחלחלה התובנה הזו, שאני מפחד, התחלתי לפרק את הפחד לגורמים והבנתי שזה לא פחד אחד, אלא המון פחדים ששורשרו אצלי בראש למפלצת אימתנית:

  • פחד שזה לא יצליח! שכל הטרחה הגדולה הזו תסתכם באכזבה קשה.
  • פחד שזה גדול עלינו לעשות מהלך כזה.
  • פחד שאני אאבד את העבודה שלי והקשרים העסקיים שיצרתי.
  • פחד שהבנות שלי יחוו טראומה נוראה.
  • פחד שזה יגרום לנו לאבד את כל הכסף שלנו על הוצאות בלתי צפויות.
  • פחד שהלחץ הכרוך במהלך כזה יביא לפגיעה קשה בזוגיות שלי ושל רות.
  • פחד שהמרחק מהמשפחות והחברים יהיה קשה מנשוא ונסבול מבדידות.
  • פחד מהמפגש עם האוכלוסייה המקומית – אפריקה! עולם שלישי!
  • פחד מהלא מוכר והלא ידוע.

אני יכול להמשיך ולפרט, אבל נראה לי שזה מעביר את הנקודה.

סוג כזה של פחד יכול להיות משתק עד כדי חוסר פעולה מוחלט. והאמת, שברגע שקיבלנו החלטה עקרונית שאנחנו יוצאים לדרך, זה בדיוק מה שקרה. את הימים הראשונים אחרי שהחלטנו לנסוע בילינו בצפייה כפייתית בטלוויזיה, בינג'ים של סדרות עם דליים של פופקורן והמון כוסות תה. סוג של בריחה מכל הסידורים שבאותו רגע יצרנו לעצמנו. עבר שבוע ימים לפני שהתחלנו להתמודד עם כל מה שצריך לארגן ולסדר לנסיעה כזו.

אחרי שבוע של השלמה והתעשתות, בהן גם הספקתי לעדכן על הנושא במקום העבודה ולסכם איך זה הולך לעבוד (פוסט נפרד על הנושא יעלה בקרוב), התחלנו לאט ובזהירות להוציא את התכנית שלנו לפועל.

אז איך בכל זאת מתמודדים עם הפחד?

אני חושב שהאינטרנט מלא במדריכים שונים ומשונים של מגוון מנטורים, קואצ'רים, פסיכולוגים ואנשים טובים ומקצועיים שמסבירים איך להתמודד עם החלטות חיים גדולות והפחד הכרוך בהוצאה שלהן לפועל. אני לא מתיימר להיות אף אחד מהנזכרים לעיל, אבל אני כן יכול להסביר מה אני עשיתי באופן אישי בשביל להתמודד עם זה.

התשובה היא – לחלק את זה למנות קטנות.

אתם מבינים? המשימה הזו "לעבור לזנזיבר" היא משימה גדולה, ענקית ומפחידה מאוד. אבל ברגע שמפרקים אותה למנות קטנות ומדודות עם תחנות בדרך, זה הופך להיות הרבה יותר קל להתמודדות ולעיכול.

לדוגמה – השלב הראשון והפשוט ביותר לביצוע היה – להחליט על תאריך הנסיעה ולהזמין כרטיסי טיסה. כמה טלפונים ובירורים עם סוכני נסיעות – והופ, יש כרטיסי טיסה ויותר חשוב – עכשיו יש גם דד-ליין. אנחנו יודעים בדיוק מתי זה קורה!

השלב השני היה – חיסונים! שוב, כמה טלפונים, בירורים וקביעת תורים ועוד משימה הושלמה.

וכך, המשימה הענקית פורקה להמון מיני-משימות שהושלמו אחת אחרי השנייה, עד לרגע הטיסה עצמו. היו משימות קלות יותר והיו קלות פחות, היו רגעים שהדברים לא הלכו בדיוק לפי התכנית והיה צורך להגיב בזמן אמת לסיטואציה, אבל ברגע שאנחנו 'בתוך זה', זה כבר הרבה יותר קל.

למעשה – המשימה הזו לא הסתיימה ברגע הנסיעה, ממש לא.

המטרה לשמה הגענו לכאן הייתה – לבדוק את האפשרות להקים כאן בית קפה. הנסיעה בשלב זה היא עם תאריך יעד סיום סופי של ה-5 בספטמבר, כלומר לחודשיים שהוגדרו מבחינתנו בתור 'פיילוט' לכל נושא המעבר לחו"ל והשהייה במקום.

בזמן הזה אנחנו אמורים להיות מסוגלים להעריך – האם אנחנו מסוגלים לחיות כאן, בתנאים המקומיים, האם הבנות שלנו מסוגלות ומסתגלות, האם יש היתכנות עסקית לקיומו של בית הקפה, האם אני באופן אישי מסוגל להמשיך ולתחזק את העבודה שלי מרחוק, ועוד כל מיני דברים שהם חלק מהשיקול הסופי שיקבע האם נישאר כאן לתקופה ארוכה, או נחזור ארצה לאחר חודשיים.

ובהתאם לכך, גם השהייה במקום חולקה למשימות קטנות ומדודות. קודם כל – לנחות, להירגע, להכיר קצת את הסביבה והאנשים. להבין איפה קונים ירקות, לחם ונייר טואלט. איך מתחברים לאינטרנט ועם מי מדברים כשנגמרים המים במיכל הגיבוי של הבית.

השלב השני – הבנות. בנותינו היקרות, תמר וקרן, התחילו ללמוד כאן בבית הספר הבינלאומי, מקום מקסים עם צוות מדהים ורב לאומי של מורות ותלמידים מכל קצוות תבל. לאחר כמה ימים של הסתגלות לבית ולמקום הגענו איתן לראשונה לבין הספר להסתגלות, ולשמחתנו כעבור ימים ספורים בלבד המקום הפך עבורן לטבעי ומהנה, הן מגיעות לבד לבית הספר (עם הסעה), מבלות שם את כל היום, ללא נוכחותנו, וחוזרות הביתה שמחות ומלאות בחוויות.

השלב הבא, המתממש בימים אלו ממש – העסק. רות נכנסת בימים אלו למטבח, מתחילה להכיר את תנאי העבודה, הצוות שעובד איתה, חומרי הגלם הזמינים, תמחור המוצרים וכמובן – תגובת הלקוחות. יש עוד כברת דרך לעבור לפני שנוכל לדעת ברמה כזו או אחרת האם זה המקום ואלו התנאים להגשמת החלום, אבל דבר אחד אפשר להגיד – התהליך בעיצומו!

אם לסכם את הנקודה שאיתה פתחתי את הפוסט – הפער הזה שבין אומץ לפחד. כנראה שבמידה מסוימת אפשר להגיד שאנחנו אמיצים. זה לא אומר שאנחנו לא מפחדים, אלא בעיקר שמצאנו את הדרך להפוך את הפחד למשהו פרקטי שמוביל אותנו בדרך בצורה מדודה ואחראית.

אבל במקום המילה אמיצים הייתי מגדיר את זה קצת אחרת. הייתי אומר שאנחנו נחושים. נחושים להשיג מטרה, שהיא מעבר לבית הקפה או החיים ביעד אקזוטי כזה או אחר. נחושים לגרום לכך שהחיים שלנו יהיו מלאים, עשירים ובעיקר ייראו בדיוק כמו שאנחנו רוצים שהם ייראו.

וגילוי נאות – המנצחת על התזמורת של מבצע הגעתנו לזנזיבר היא כמובן רות, שבילתה שעות בטלפונים, מיילים, הודעות, התכתבויות ואינספור בירורים בשביל להבטיח שנעמוד בכל המשימות שלנו בהצלחה.

אור

דילוג לתוכן