שיווי משקל

המסע לעבר האיזון בחיים

פרופורציות

פרופורציות

לפני כל אחת מהנסיעות שלנו, אור כותב פוסט ומזכיר, בעיקר לנו, למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים. להרבה אנשים ונשים סביבנו יש דעות מוצקים על ההרפתקאות האלה שלנו, אבל בעיקר, אחרי התדהמה, מגיעה הערכה, הערכה לרצון, לדרך, להגשמה. כמובן שגם יש עצות על לאן וכמה ואיך, אבל בבסיס, אחרי ההסתייגויות מגיע הקול הקטן, זה שבקושי נשמע, שאומר "וואלה, הייתי רוצה גם".

עכשיו, אין לנו רצון לפרוץ גבולות, לסלול דרכים, להוות השראה, אנחנו עושים את זה כי אנחנו רוצים. כי הגענו לאיזו צומת מתסכלת ממש בחיינו הבוגרים והאחראים וידענו שאנחנו פשוט חייבים דרך מוצא ממנה. גם ידענו, שזה לא משהו שייפתר בחופשה של 10 ימים ביעד אקזוטי. אז נסענו לזנזיבר, כי שם הייתה לנו הזדמנות. לא ידענו לכמה זמן ומה יקרה, אבל ידענו שאנחנו חייבים לעצמנו לנסות. שם גם הבנו שמעבר טוטאלי לא מתאים לנו. אז חזרנו וניסינו לחשב את דרכנו קדימה.

אנחנו לא אנשים של תוכניות חומש, לא יודעת איפה נהיה עוד 10 שנים או אפילו עוד שנה, אבל אנחנו כן יודעים להציב לעצמנו יעדים שאנחנו יודעים שהם ברי השגה. אנחנו יודעים שהיציבות המשפחתית והחברתית חשובה לבנות שלנו, ואנחנו גם יודעים שיצר הרצון לראות, להכיר ולחוות מוטבע אצלנו עמוק בדם. אז מצאנו את הדרך שלנו לשלב את השניים - 10 חודשים של יציבות וחודשיים של הרפתקה. את ההחלטה ליציאה להרפתקה אנחנו מקבלים כל שנה מחדש. כל פעם בודקים עם עצמנו שזה עדיין מתאים לנו, עדיין מרגש אותנו, עדיין משמח אותנו. 

וזה עבד. עבד מעולה אפילו. משפחתית, אישית וכלכלית, כל ההיבטים מכוסים. ואז הגיעה הקורונה, הקיפה את כל העולם ולא השאירה מקום כמעט בלי הגבלות. אז ידענו שזה לא יקרה באותה שנה, עם כללים ועניינים שמשתנים חדשות לבקרים, לא רצינו להתמודד עם הטרפת במדינה זרה. ויתרנו. ואז אור נפצע. לא ברור לנו עד היום למה זה קרה, זה פשוט קרה והכריח אותנו לעצור, להתבונן, לנסות להבין.

העניין עם דברים שקורים כהרף עין, בלי שבכלל נשים לב שהם בדרך, רק מאית שניה של חוסר תשומת לב וזהו, הדברים האלה מערערים לי את הביטחון, כי, כלומר, אם כך, איך אפשר להימנע מהם? 

אני מניחה שהתשובה הפשוטה היא שאי אפשר. יש דברים שפשוט קורים. 

אני יכולה לבחור להאמין בכוח עליון שמניע הכל, אני יכולה להאמין בגורל, במשפט השגור "כל עכבה לטובה" ואני יכולה לחשוב שלכל דבר יש סיבה, אבל בסופו של דבר, דברים פשוט קורים. זה נכון שיש לנו את היכולת לבחור איך אנחנו מתייחסים לדברים ואיך מוציאים מהם את המיטב, ואני מניחה שבסוף גם זה יגיע, אבל נראה לי גם שלצעוק "זה לא הוגן", "לא מגיע לנו" ו"אווףף" זה לגיטימי. באסה היא לגיטימית, לדעתי, חשוב להתבאס על משהו מבאס, לשקוע קצת ברחמים עצמיים ואז להרים את הראש, להבין שיש דברים יותר גרועים ולהתקדם.

אבל אל תוותרו על הבאסה, היא מותרת.

איך הגעתי להרהורים הכבדים האלה? ובכן, אחרי שלוש שנים של המתנה הגענו למסקנה שאמנם הקורונה עוד מרחפת בעולם, אבל הצורך שלנו לצאת ולחוות גובר ואנחנו נוסעים. ואז הכל היה יקר, יקר הרבה יותר ממה שהיה. מצאנו דרך לעקוף גם את זה, ויתרנו על רכב ובחרנו באחת הערים הגדולות והמתויירות בעולם, כל כך רחוק מאזור הנוחות שלנו שאין לתאר.

וזו חוויה מטלטלת. חיובית אבל מטלטלת. וגם זה חלק בתהליך ההתהוות שלנו עצמנו שמשהו יכול להיות מטלטל וחיובי בו זמנית. ככל שאנחנו מתבגרים, ככל שהבנות שלנו גדלות, החיים שלנו מורכבים מיותר חלקים, מיותר רגשות, מיותר מחשבות, מיותר רצונות, מיותר הבנות. 

ואז אנחנו נוחתים בעיר גדולה, יש פה המון מה לראות, המון מה לעשות, העומס המנטלי והרגשי מקיף ושואב אותנו. רומא נפלאה ומעמיסה בו זמנית. את רואה המון ולא מצליחה לשבוע, כי מעבר לפינה מחכה לך משהו נוסף. עוד מונומנט, עוד גלידריה משובחת, עוד מוזיאון מדליק, עוד מסעדה שווה, עוד חנות מטריפה ועוד סמטה קסומה. 

וזה, איך לומר, לא משהו שהכרנו בנסיעות שלנו. האיים שביקרנו בהם היו יפייפים, מיוחדים, אבל גם רגועים. לא גרנו בעיר גדולה וכשביקרנו בכזו, נתנו לה יום, לפעמים יומיים של שוטטות וחזרנו למבצרנו השקט, קרוב לים שאנחנו כל כך אוהבים.

ואנחנו מסתובבים פה והעושר התרבותי והקנייני עוטף אותנו ואת הבנות שגם גדלו והתבגרו מהנסיעה האחרונה שעשינו, וזה עוד יותר מציף, עוד יותר מוכיח אותנו על כמה רחוק אנחנו ממה שאנחנו מכירים. 

אני לא מתלוננת, בכלל לא, החוויה פה הייתה בדיוק מה שהיינו צריכים. היא לא פלסטר על השנתיים המטלטלות שעברנו, אנחנו לא צריכים בשבילן פלסטר, כי מטלטלות או לא, הן חלק ממרקם החיים. כל דבר שאנחנו עוברים, פעוט או עצום, הוא חלק ממה שמרכיב אותנו כבני ובנות אנוש, הם חלק מאיתנו. הנסיעה הזו הוסיפה לנו היבטים חדשים למרקם החיים שלנו ואני מודה לעצמנו על הזכות והאפשרות, על כך שבחרנו לעשות אותה. 

כי היה כל כך פשוט לוותר.  

זה די פשוט לוותר, להחליט שאי אפשר, שיקר מידי, שמסובך מידי, שזה לא ישנה את המציאות של יוקר המחיה, של השעות בעבודה, של חוסר הסבלנות. אבל עושה לנו כל כך טוב להחליט שכן, להבין שאפשר, לספוג חוויות, לחוות עם הבנות, להתרגז על מילה או משפט לא במקום ואחרי שעה להתרגש ממשהו חדש, להפנים שאי אפשר במשך חודשיים רק לחייך. כל המחשבות והרגשות והצרכים האינדיבידואלים מגיעים יחד עם החוויה המשפחתית, אי אפשר להפריד, אי אפשר לצפות משתי ילדות שיצאו מתוך שני אנשים כל כך דומיננטים וסוערים לא להביע את דעתן, לא להיות יחידות בפני עצמן שרוצות, שצריכות, שאומרות. 

אנחנו חיים פה חיים מקבילים, וזה מה שהם, חיים לכל דבר. יש ימים שקמים קצת הפוכים, יש צרכים שלא כולם מקבלים מענה, יש רצונות שונים, יש משפחה שמתבגרת, יחד. ועם כל הכיף, והגלידריות, והמסעדות, והחנויות, והמונומנטים, יש גם אותנו בתוך מרקם החיים שלנו. 

וזה אני חושבת, הנקודה העיקרית של כל מה שאנחנו עושים ואני באמת מקווה שלא נחדול. זו לא אידיליה, זה לא נופש, אלה אנחנו, מרשים לעצמנו לחוות, להרגיש, לאהוב ולגדול ביחד.

תודה שקראת, רות.

דילוג לתוכן