שיווי משקל

המסע לעבר האיזון בחיים

רגעים
היין והמחברת

רגעים

"זה לא עצוב כשמסתיים חלום,
זה לא עצוב כי את נשארת איתי"
– שלום חנוך

יושבת במסעדה בזנזיבר, אוויר ים צלול ונוף נקי של ים וסירות, לפתע נדלק הרמקול מעליי וקולם של שלום חנוך ושלמה ארצי מהדהד באוזניי. לא, הבעלים לא ישראלי, אפילו לא יהודי, הוא פגש בעידן רייכל בביקור בלונדון, המוזיקה נעמה לו ו"למוזיקה אין שפה", זה מה שהוא אמר לי. ובכן, למוזיקה אולי אין שפה, אבל למילים יש, ויש משהו מאד מרגיע בלשמוע מוזיקה מתנגנת בשפתך בארץ ניכר.

החלטנו לחזור. הסיבה הפורמלית היא כי לא מצאנו מקום, מה שנכון, אבל האמת הפשוטה יותר היא שהמחיר היה גבוה מידי והעתיד רעוע מידי. אחרי שכתבתי את הפוסט הקודם לבלוג, קיבלתי כמות מרגשת של תגובות מחזקות ומחבקות, של אנשים שאני מכירה וגם כאלה שפחות, שהתהודה הגדולה שעלתה לי מכולן הייתה "וואלה, אנשים אשכרה קוראים את מה שאני כותבת!" וזה מרגש לדעת שקוראים אותך, שאת נוגעת, שהרגשות שלך מועברים אל האחר במלוא עוצמתם ומורגשים מן העבר השני. תמיד אהבתי לכתוב, גם ידעתי שזה משהו שאני עושה טוב, אבל עד עכשיו לא יצרתי את ההזדמנות שבה אני כותבת את רגשותיי ומחשבותיי בבמה כל כך גדולה, והידיעה שאני מצליחה להעביר רגשות ולגעת דרך המילים שלי מרגשת אותי מאד.

אבל מה שבאמת הפתיע אותי זה תגובות בסגנון "הכי חשוב שנסעתם ביחד ואתם חוזרים ביחד" כי איזה עוד אופציה יש?? אור ואני חיים ביחד כבר 10 שנים, ותמיד דאגנו לתת לכל אחד את המרחב לחלומותיו, צרכיו ורצונותיו. כל אחד מאיתנו מצא את הדרך להראות לשני איך ההגשמה שלו אפשרית. וגם למסע הזה יצאנו, ביחד, עם רצון משותף והבנה הדדית שלא משנה מה, אנחנו והבנות בראש סדר העדיפויות שלנו. ורק אחרי שוידאנו שלכולנו טוב, התקדמנו בדרך.

יש משהו קסום בלגור במקום שרוב האנשים מגיעים אליו כדי לנפוש. הכל רגוע יותר, הכל זמני. רובם מגיעים לשבוע, באים ואז הם הולכים. נוצרת אצלך חיבה לאנשים שנשארים, שחיים לצידך, שאמנם הגיעו ממקום אחר, אבל פניהם לאותו האופק שאת מביטה בו. ויחד עם זאת מתהווה בך התהייה לנוכח זמניות החיים. אפילו הבנות, שפוגשות ילדות אחרות ומשחקות איתן ליום קסום אחד בו הן היו חברות, מקבלות בהשלמה כמעט טבעית את הזמניות.

יום קסום במקום קסום

מעבר לרגשות ולתחושות, למילים שנאמרות ולאלו שלא, אני מנסה להבין, ביני לבין עצמי, האם בהתנהלותי אני מביאה תועלת לבנותיי או מסבה להן צער. אני אהיה הראשונה להצהיר שאמא ואבא הם קודם כל בני אדם עם רצונות ושאיפות ואלו אינם מתבטלים עם הפיכתם להורים. אך אני אהיה גם הראשונה להעיד שההחלטות של ההורים שלך משפיעות עלייך בצורה ישירה, במיוחד כאלה המשלבות מעבר ממקום למקום. בילדותי רציתי להיות ילדה רגילה, כזאת שיכולה להעיד על עצמה שנולדה וגדלה באותו מקום (כמו שאומרים borned and raised). ששאלת זיהוי פשוטה כמו "בית הספר בו למדת?" לא תעלה 5 תשובות אפשריות שונות, והשאלה "מאיפה את בארץ?" לא תגרור תשובה מורכבת בסגנון "בעיקרון אני מקיבוץ בנגב המערבי, לא, זה לא היה עוטף עזה כשגרנו שם, גרנו שנתיים בארגנטינה, חזרנו לקיבוץ ואז עברנו לחדרה ובעצם למדתי בבית ספר קיבוצי....". ואז אנשים פתאום נורא מתרגשים מתכונות ויכולות שיש לי, כאלה שנראות לי הכי טבעיות, שבעצם הקנה לי המסע של הוריי. כמו היכולת לזוז ממקום שלא עושה לי טוב (את לא עץ – לא טוב לך, זוזי!), העצמאות האישית והכלכלית שלי מגיל צעיר, הפתיחות ללמוד שפות והרצון לטרוף את העולם, כי הוא הרי מחכה מעבר לפינה ולאחר שחיית בהזדמנויות שונות בערים וארצות זרות, הוא כבר לא כזה מפחיד.

אומרים שילדים צריכים שיאמינו בהם, ואומרים גם שילדים צריכים מודל לדוגמא. אני אומרת שילדים צריכים שני הורים מאושרים, מסופקים ושמחים שרואים אותם.

יש לי שתי בנות, שתי בנות שלפעמים מזכירות לי אותי בכאב. הרגע הזה שבו אני מביטה בהן ויודעת שהדרך שלהן תוביל אותן למקום כואב, קשה ומאכזב. כי את מכירה את התכונה הזו כל כך מקרוב, הרגשת אותה על בשרך כל כך הרבה פעמים. אבל את גם יודעת, שיחד איתה, עם העקשנות הבלתי נלאית, מגיעה גם הנחישות והידיעה שאפשר גם אחרת, שיש לך את הכוח לשנות, שיש לך את היכולת.

מההתחלה, כל פעם שאחת מהן הייתה אומרת "אני לא יכולה", תשובתנו הייתה חד משמעית "את יכולה הכל, את רק צריכה עזרה". והספר הראשון שקניתי להן (לא לדאוג, את כל הקלאסיקות של ספרי ילדות ישראלית כבר יש להן), מבלי להכיר אותו לפני, היה "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים" של ד"ר סוס. ומאז שקראתי אותו לראשונה אני ממשיכה להקריא להן אותו שוב ושוב, כי כל עוד הבחירה בידיי, אני מעדיפה שהן לא תפחדנה לנסות מאשר תפחדנה מכישלון, כי מי שלא מנסה גם לא מצליח.

לידיעה שאת יכולה לשנות את חייך, לידיעה שאת תמיד יכולה להחליט גם אחרת, מתלווה אחריות גדולה, בעיקר כשמעורבות ישויות קטנות, שאמנם יצאו מגופך אבל יוצרות את עצמן. הקושי האמיתי הוא בידיעה שגם אי החלטה היא החלטה, כי לא משנה לאן תפני, וגם אם תישארי במקום, את בוחרת את חייך, כל בוקר מחדש.

בינתיים אני בוחרת לחיות אותם במקסימום הטוב האפשרי שלהם, בשבילי ובשבילן.

רות

דילוג לתוכן