שיווי משקל

המסע לעבר האיזון בחיים

רק אל תאמרו לי מה יש שם מעבר לאופק.
אל תגידו לי מה יש שם מעבר לאופק

רק אל תאמרו לי מה יש שם מעבר לאופק.

חושך, עלטה. 4 ימים לתוך ההרפתקאה של חיינו, שניים מהם ללא חשמל. למה? כי נפל קו שמחבר חמישה בתים לחשמל ועדיין לא סידרו אותו. אין חשמל, הסוללות נגמרות, האינטרנט לא עובד ומשאבת המים שאחראית על שאיבת המים לביתנו גם לא, מה שאומר שאם לא יסדרו את החשמל במהרה, גם המים יאזלו.

בפלאפון שלי עדיין אין סים מקומי אז אני גם מנותקת תקשורתית בכל המדיות מאז ההמראה.

אפילו את השעה אני לא יודעת.

אז לפני ארבעה ימים נחתנו באפריקה, יבשת שמעולם לא דרכתי בה.

ואיך היא נראית? כמו בסרטים, ממש כמו בסרטים, כל מבט שלא תפני תראי פריים מדוייק של תמונה מנשיונל ג'אוגרפיק.

שפת הים מהממת, השקיעות מדהימות, החול רך ולבן, אנשים בחופשה בכל עבר, סוחרי אומנות מקומית בכל צעד מנסים לדלות כמה מילים בשפתך בשביל שתרכשי את מרכולתם, בתי בוץ, כבישים לא סלולים, בורות שיצר הגשם , שלוליות בוץ, נשים בשמלות ארוכות נושאות על ראשם סירים, גברים יחפים, סופר מרקט שנראה כמו מכולת משנות השמונים שעל מדפיו קופסאות שימורים ומוצרים יבשים, מסעדות וברים בכל פינה, ספינות דייג וצוללנים מנקדים את האוקיינוס הבלתי נגמר.

פעם נתקלתי בקטע של עמוס אטינגר שנגע בי מאד:

 "רק אל תאמרו לי מה יש שם מעבר לאופק.
רק אל תאמרו לי שאתם יודעים מה יש שם מעבר לאופק.
כי רק חוסר הידיעה הזאת
נותן לנו את השקט להתהלך לחופו של הים
להביט בגלים הבאים משום מקום.
לחלום את החלומות הבלתי ברורים
ולאהוב את האהבות הבלתי ניתנות להשגה."

הלכתי הבוקר עם שתי הבנות שלי לאורך הים, לאחר שבוע מוטרף לחלוטין עשיתי סטופ על כל השיגעון ופשוט טיילתי איתן על החוף. בעודי סופגת את כל הכחול טורקיז של הים האינסופי הזה (ועל הדרך משמשת תחליף לכלי קיבול של צדפים שבנותיי אוספות כאילו היו אבנים יקרות), עבר לי הקטע הזה בראש. כי כל סובביי ערב הנסיעה, יחד עם איחולי ההצלחה החיבוקים והנשיקות, טרחו לעדכן אותי שעוד חודשיים אנחנו ממילא חוזרים. שלמרות שברור שעשינו צעד נועז והם בטוחים שהחוויה תהיה מדהימה, אנחנו נחזור.

האמת שאין לי מושג אם נחזור ומתי זה יקרה. אם תנאי המחייה הפחות נוחים יישברו אותנו או שהים יישבה אותנו בקסמיו. אם על האפשרות לגור בבית גדול ונוח עם חצר ענקית ונוף לים במחיר של עשירית דירת שלושה חדרים בפריפרייה הישראלית יאפיל הכביש הרעוע שמוביל אליו. אם האפשרות להגשים את חלום נעוריי תתממש ותנצח את המרחק מהבית ומהמשפחה.

האמת היא שאין לי מושג, אז שלא יגידו לי שלהם יש, כי אז לעולם לא אשיג את הבלתי ניתן להשגה. מה שבטוח שהצלחתי, כי ניסיתי.

שיהיה שבוע מצויין ומלא אור ????

רות.

 

דילוג לתוכן