שיווי משקל

המסע לעבר האיזון בחיים

שבועיים אחרונים בגן עדן
רק עוד שבועיים בגן עדן

שבועיים אחרונים בגן עדן

"כבר הרבה זמן לא כתבת פוסט לבלוג" הוא אומר לי.

"מה אתה רוצה שאכתוב? שהתנפץ לי הכל לרסיסים??"

בעוונותי אני בן אדם די רציונלי, עובדה שמטשטשת לפעמים עם רגשנות מסויימת, אבל בסופו של דבר אני רציונלית. אני חושבת שהדבר הכי פחות רציונלי שעשיתי היה לטוס לאפריקה לרדוף אחרי החלומות שלי. זה לא היה רק העניין של פתיחת בית הקפה, זה היה בעיקר החיפוש אחרי חיים אחרים. חיים שמורכבים מאושר ושמחה, מהנאה טהורה וסיפוק, מפשטות ולא ממורכבות. ובמילים פשוטות יותר – הרצון להצליח ולחיות חיי משפחה המורכבים משני הורים נינוחים, רגועים ונמצאים ומשתי ילדות שמחות.

מכיוון שבכורתי החליטה שהיא מגיעה לעולם עוד לפני שבדקה אם אנחנו מוכנים לכך, חיי המשפחה היה משהו שלא נתתי עליו יותר מידי תשומת לב. אור ואני הכרנו באוניברסיטה, במקביל לסיום לימודיי השתתפתי בקורס קונדיטוריה מקצועי והתחלתי לעבוד כקונדיטורית. עם סיום לימודיו של אור התפטרנו מעבודותינו, יצאנו לירח דבש ותכננו לעבור לעיר הגדולה. ואז הופיעו שני הפסים על מקל הבדיקה. אחרי יומיים של תדהמה והחלטה נחושה ששום דבר לא יעצור אותנו, הריון זה לא מחלה, ילדים זה שמחה והחיים יכולים להמשיך במסלולם, החלטנו להמשיך בתכנית ולעבור לרמת גן (הכי קרוב לעיר הגדולה שיכולנו להרשות לעצמנו). לאט לאט הבנו שילדים הם אמנם שמחה גדולה, אבל מרבית המעסיקים מעדיפים שתישארי עם השמחה הזאת בבית. וגם מצידו של אור, הכרזתו הנרגשת שהוא מצפה לבת בכורה הרתיעה, בלשון המעטה, את המעסיקים הפוטנציאלים שתכננו על 12 שעות עבודה ביום. מפה לשם ובחזרה נחתנו כעבור חמישה חודשים בחדרה – עיר האורות! (בחיי, אורות הארובות נוצצים בלילה!). משם ואילך, חיינו נעו במסלול שקט ובטוח. הצלחתי למצוא עבודה טובה על אף ה"מגבלות ההוריות", אור התברג במקצוע שמצא בו עניין, הבאנו לעולם אחות לבכורה (באופן קצת יותר מתוכנן), פתחתי עסק עצמאי ולאט לאט נהיינו "אנשים רגילים" – משכנתא, שתי ילדות שרואות את אבא שלהן לשעה בערב ואמא שמשתגעת עם כל חופשה מומצאת של משרד החינוך.

הבנות גדלו קצת, נהיו עצמאיות (במובן של הולכות לבד לשירותים וכאלה, לא עזבו את הבית ומכלכלות את עצמן, עדיין), אני מיציתי את מה שהעסק מהבית יכול לתת לי והעולם הגדול אותת לנו שהוא מוכן בשבילנו. אז נאותנו לקריאתו, יצאנו, הגענו ואחרי חודשיים בגן העדן שמופיע בכל התמונות והעלונים הבנו שמה שחיפשנו לא פה.

וזה כואב.

וזה, כפי שהבנות שלי מטיבות לתאר, מעציב אותי.

כבר 4 חודשים שאני חיה במימד אחר של זמן ומרחב. התארגנות לנסיעה, התעסקות במכירת הבית ותכולתו, סגירת כל ההיבטים הקשורים לעסק, התאקלמות בארץ זרה, הכרת המטבח המקומי...... וכל הזמן הזה מרשה לחלומות ולשאיפות למשוך אותי למרחבים אינסופיים של אפשרויות, כאלה שרק החלומות מאפשרים להגיע אליהם. ואז את נוחתת. לא כי חיית בלה לה לנד, לא כי הגזמת, לא כי טעית, לא כי נכשלת – פשוט בגלל שלא מצאת. ואת הרי בן אדם רציונלי. עם ילדות, עם בן זוג, עם אחריות וגם כשיצאת להרפתקאה של החיים שלך, הגדרת לה תקציב וזמן, כדי שחלילה לא תלכי לאיבוד, כדי שמה שבכל זאת בנית יישאר לך, כדי שלא תאבדי הכל בסחרור.

וזה כואב כי כבר יכולת להושיט יד ולגעת בחלום. כבר יכולת להריח אותו ולמשש אותו ברוחך. יכולת לדמיין את טעמו ולראות את צבעיו. ואז הוא נמוג, לנגד עינייך. כי כאן ועכשיו זה פשוט לא הזמן.  ולמרות שאת יודעת שזה לא סוף הסיפור שלך, ושאת והחלומות שלך עוד תגיעו רחוק, זה עדיין מעציב.

אף על פי כן ולמרות הכל,

נותרו לנו עוד שבועיים בגן העדן, מול אוקיינוס משגע ואנחנו מתכוונים להנות ממנו לפני שנעבור לפרק הבא של חיינו.

רות

דילוג לתוכן