שיווי משקל

המסע לעבר האיזון בחיים

תמונה על קיר

תמונה על קיר

אתמול ראיתי תמונת אולטראסאונד של חברה ונהייה לי עקצוץ,
ולא, אין לי שום רצון להיכנס להריון. כבר לפני כמה שנים, כשהבנתי את מלוא המשמעות של גידול ילדים לצד הגשמת שאיפות עצמי, החלטתי שאני נותנת לבנותיי את כל תשומת ליבי אבל לא מביאה עוד ילדים. זו הייתה החלטה, לא וויתור.
ובדיוק בגלל זה היה העקצוץ, כי כל החלטה היא גם וויתור, כל דרך שהלכת בה זה במקום דרך אחרת שבחרת לא ללכת בה.

הבית שלנו, כבר שנה וחצי, מעוצב בסגנון עיצובי פשוט ומינימליסטי,
העיקרון הוא פשוט - מה שלא משתמשים בו באמת - לא נמצא.
וכבר שנה וחצי שקירות הסלון חשופים,
לא מצאנו משהו מתאים ואת כל מה שלא מתאים העפנו לפני הטיסה הראשונה, אז הם נשארו ריקים מההפקר.
לפני כמה חודשים חשבנו שיהיה נחמד להדפיס תמונות קנבס מהנסיעות ולתלות בסלון,
חשבנו, בחרנו, השתעשנו ובסוף גם הזמנו.
ובשישי האחרון אור תלה אותן ומאז הן רק מרגיזות אותי, תקועות לי מול העיניים;
אחת עם הים הכחול והשקיעה המהפנטת והשניה עם השביל ביער שנראה כאילו אפשר ללכת בו לנצח.
כאילו שהייתי צריכה עוד תזכורת.

מחר אני חוגגת 5 שנות עצמאות,
5 שנים שבהן ויתרתי על הערך היקר לי מכל - בטחון כלכלי.
5 שנים שבהן אני יודעת שבחרתי נכון
אבל גם 5 שנים שבהן אני כבר חבולה מהמסע.
כי הדרך הזו קשה ופוצעת,
אין בה איזה מסלול קליל וחביב של הכנסה רגועה ונחמדה,
זה הכל מטיבי לכת, עם עליות ומורדות וסלעים ושיחים.
ולפעמים אני רוצה להתייאש ופתאום משהו מצליח ואני בעננים,
ולפעמים אני בטוחה שעלינו על הגל, אבל במקום לסחוף אותנו, הוא נשבר לנו על כל הפרצוף.
ואז אני קוראת על אנשים שחיים את החלום וכל המדיה החברתית שלהם נוצצת ונוטפת ים כחול ורוגע מציף,
הם פיצחו את החידה וזכו בקופה. והם השראה בעייני ואני רוצה בדיוק כמו שלהם.
ואז לפתע אני שמה לב שגם אליי אנשים מתייחסים ככה,
כאל מישהי שפיצחה את החידה ומצאה את הדרך המושלמת והיו רוצים לספוג ממני השראה.
אבל הם לא יודעים את מה שאני יודעת, שלא פיצחתי שום חידה, אני עדיין בשלב חיפוש התשובות.

ואני יודעת שכל הכבוד לי שאני מנסה,
שזה נהדר שאני מחפשת,
שאני אמיצה כי העזתי,
אבל יש גם את רגעי השביזות
וההתכרבלות מתחת לשמיכה
והייאוש
והרצון להיות כמו כל אחד,
לקום בבוקר, ללכת לעבודה, לקטר על החיים ולהגיד "אם היה לי האומץ הייתי......."

אבל כבר אין לי את הפריוילגיה הזו,
זה מה שאמרתי לאיש שלצידי לפני שנה וחצי,
כשהפכנו את חיינו על פיהם ויצאנו למסע הגדול שלנו,
"או שעושים את זה או שמפסיקים לפנטז על היום בו נעשה את זה".
ואנחנו עושים את זה,
עם כל הוויתורים
והדרך שמלאה מכשולים.
הולכים בדרך שיצרנו,
והתחושה שכבר אין כוח להמשיך יותר
והנפש שלנו החבולה,
מהדרך ומהצורך להגן על הדרך.
כי אותם אלא שמסתכלים עלייך מהצד,
בסוף הדרך, או שייספגו ממך השראה
או שיצקצקו על חוסר האחריות,
בסופו של יום,
החבלות והניצחון הם שלכם בלבד.

רות.

דילוג לתוכן