שיווי משקל

המסע לעבר האיזון בחיים

We are not in Zanzibar anymore

We are not in Zanzibar anymore

לא שחשבתי שטנריף תהיה דומה לזנזיבר, אבל זה הדבר הכי קרוב שהיה לי להשוות אליו, כלומר, היחיד שבילינו בו כל המשפחה תקופה כל כך ארוכה במתכונת דומה. יש אי, יש אוקיינוס, שניהם קרובים לאפריקה, יאללה מספיק קרוב. אז זהו, שלא. בתכל'ס, הגענו לאירופה, אירופה של שעתיים טיסה מאירופה ושנמצאת באיזור הזמן של מערב אפריקה, אבל חוץ מזה הכל פה אירופה. השלטים, המטבע, השפה, האנשים, הכבישים, הבנייה, המחירים, אירופה, כמו שכבר הכרנו אותה בחופשות הקצרות במהלך השנים. הבית שהשכרנו ענק, מושקע, ומצוייד היטב (חוץ מהיעדרו הבולט של המיקסר, יש פה הכל ????), 3 קומות + גראז', שתי מרפסות ענק שפונות לאוקיינוס, בריכה מטר מהבית וסופר במרחק הליכה.

אחד הדברים הקשים בזנזיבר היה להבין איפה אנחנו בכלל נמצאים ואיך מנהלים משק בית במטבע לא מוכר ועם נגישות מוגבלת לחומרי גלם ודברים לבית. כאן, איך שנחתנו, כבר יש הכל; רכב צמוד, בית מושקע, מטבח מאובזר, מכונת כביסה ולהסתובב בסופר מרגיש כמו חלום לאוהבי הגסטרונומיה – מה שרק תירצי, גבינות, נקניקים, פירות, ירקות, שתייה – יש הכל מהכל (וזה רק בסופר השכונתי ה"קטן"). אבל לזנזיבר גם יש את הקסם של הפשטות, של הבית שיש בו כל מה שדרוש אבל לא מעבר, חוף הים במרחק הליכה קצר, בעצם הכל היה במרחק הליכה ומה שלא, פשוט לא היה או שחיכית עד שיהיה רכב שיוכל לקחת אותך לשם. וזה היה בסדר. לא לקבל הכל ומייד היה באמת בסדר. ופה, בין פינות החמד של הבית והנופים המדהימים, בין הר הגעש המוקף עננים, לים הפרוש מתחת לשמיים בהירים, תחושת החופש נכנסה לי לתוך הוורידים במהירות שיא.

כנראה מהר מידי.

יש לי כל מה שרציתי; מבט תמידי לים הפתוח לרווחה, שקט ושלווה של אי באוקיינוס, משפחה שנמצאת ביחד, עסק שניתן לעבוד בו מרחוק, ו.... תחושת מועקה שלא עוברת ואני לא מצליחה להבין מאיפה היא הגיעה ואיך גורמים לה ללכת.

פעם קראתי שסטיב ג'ובס אמר ש"אי אפשר לחבר את הנקודות במבט לעתיד, ניתן רק לחברן במבט לאחור". ואם אני מביטה אחורה אני רואה שהכל התחיל ביום שהמחשב שלנו סיים את תפקידו ובמקום לרכוש מחשב נייח אחר במקומו בחרנו לקנות מחשב נייד. לאור כבר היה אחד ועכשיו זה שאני אשתמש בו יהיה גם נייד ולא נייח. לא זוכרת בדיוק מה הייתה הסיבה, אבל לאחר שנה כבר היה ברור שאם נוסעים שניינו צריכים חשבים ניידים בשביל לעבוד. הנקודה השנייה הייתה המכירה של הבית; גרנו בבית היחיד שאי פעם היה בבעלותינו (כלומר, בבעלות הבנק עם השם שלנו עליו) רק שנתיים לפני שהחלטנו שאנחנו צריכים יותר גמישות בחיים שלנו והוא כבר לא מתאים לנו. ביום המכירה לא היה לנו מושג מה נעשה ולאן נלך, אבל הייתה לנו חצי שנה שלמה לחשוב על זה. הנקודה השלישית הייתה חודש אחרי זה כשיצרתי קשר עם אישה בשם שיר שכל מה שידעתי עליה היה שהיא העבירה את חייה לזנזיבר. לשיחה איתה לא הייתה מטרה מוגדרת, רק התעניינות כנה לגבי החיים מעבר לים באחד המקומות האקזוטיים בעולם. וכך, שלושת הנקודות הלא קשורות האלה, הביאו אותנו בסוף מאי 2017 לקבל את ההחלטה ולנסוע לזנזיבר. השהות בזנזיבר הייתה מרגשת, הרפתקנית, הזויה, ובעיקר, צלילה בעיניים פקוחות לרווחה אל הלא נודע. מ- 70 הימים שבילינו שם הבנו שני דברים עיקריים; הראשון – אנחנו לא מוכנים לשלם את המחיר שבהעתקת חיינו לאי באפריקה, השני – אנחנו עדיין רוצים לחוות את החיים מעבר לים באופן שיהיה יותר מחופשה מרוכזת של שבוע פעם בשנה.

לפני שנתיים חברה טובה יצאה עם משפחתה לחופשה מתוכננת היטב ביוון. הם חיכו לחופשה הזו זמן רב, חסכו ותכננו וכשחזרו ושאלתי איך היה היא ענתה לי "הבנות לא הבינו שאנחנו בחו"ל ושהחופשה עלתה הרבה כסף". אני, שבאותם ימים רק פינטזתי על חופשה משפחתית והזלתי ריר על כל תמונות החופשה של כל העולם ואישתו בפייסבוק נותרתי המומה – הן ילדות, ברור שהן לא מבינות..... כל מה שהן מבינות זה שפתאום יש להן את שני ההורים שלהם ביחד במקום זר ולא מוכר ושההורים שלהן רוצים להספיק אינספור דברים והן רק רוצות לבלות איתם.

את זה הבנתי בשלב די מוקדם של האמהות שלי, אחרי האטרקציות, היצירות והבילויים, ילדים בעצם רק רוצים לבלות זמן עם ההורים שלהם. וזה לא ממש משנה עם זה בבילוי בחוף ים או תוך כדי טיול מסעיר, הם רק רוצים להיות איתנו. אז מצאנו דרך לעשות את זה, לחבר את כל נקודות העבר של אור ושלי, את כל המהות המשותפת שלנו וליצור מצב שבו גם אנחנו רואים עולם כמו שתמיד חלמנו, גם הבנות שלנו מרוויחות ים של זמן איכות ותשומת לב, וארבעתנו מרוויחים זמן של ביחד. הבעיה היחידה היא שאנחנו מרגישים כאילו אנחנו היחידים שזה מסתדר להם הגיונית במוח. 90% מהאנשים שמקיפים אותנו לא מבינים מה לעזאזל אנחנו עושים ולמה זה נראה לנו הגיוני ומה נסגר ויש חשבונות ויש מחוייבות ויש ילדות ויש כסף שאנחנו סתם שורפים. כאילו אומרים לנו "היה לכם את הכיף שלכם, עכשיו תחזרו למציאות ולשגרה כמו כולנו" ואנחנו כמו ילד שרוקע ברגליים ואומר "לא בא לי! אני רוצה אחרת!". ואנחנו באמת רוצים אחרת, לא כדי להיות שונים, פשוט כי מה שיש לא מתאים לנו. אנחנו רוצים לגלות את העולם למרות שאנחנו הורים בני 35+ לילדות צעירות ולא בני 21 חופשיים ממחוייבות ואנחנו רוצים לבלות עם הבנות שלנו ולא להסתפק במרווח הזמן הקצר שבין סיום העבודה לתחילת ההשכבה. אנחנו רוצים לחיות אחרת, אנחנו רוצים גם וגם, גם שגרה וגם הרפתקאה, גם יציבות וגם נוודות, וכנראה שמצאנו את הדרך לעשות את זה. אבל אנחנו לבד, כלומר, אנחנו ועוד שניים שלושה אנשים שמאמינים בנו וחושבים שזה אשכרה אפשרי. ואני לא מבינה למה כל כך משנה לי מה אחרים חושבים, הרי זה מעולם לא עצר אותי מקודם? אולי כי אני מרגישה צורך להוכיח לכל המצקצקים שזה באמת אפשרי, שזו לא פנטזיה, שדרך אחרת לחיות באמת קיימת? ואולי כי אני מפחדת להסתכל לעצמי בעיניים ולהגיד – "וואלה רות, אשכרה הצלחתם, תכננתם, רקמתם, מצאתם, אירגנתם, נסעתם וזה פאקינג מדהים!" ואולי אני פשוט מפחדת להתעורר בבוקר ולגלות שהכל היה חלום.....

בינתיים אני כבר שבוע פוקחת עיניים למול האוקיינוס הענק, עם תחושת החופש בעורקים ויודעת מה שתמיד ידעתי ברגע שהסתכלתי לעבר הים – יש אינסוף אפשרויות והן כולן אפשריות.

רות

דילוג לתוכן